פסק דין
1.לפני תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב התובעת, משאית מתוצרת וולבו מ.ר. 54-916-57, בתאונת דרכים שאירעה ביום 18.9.08. על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 18.9.08 נהג מר יורם כיאט במשאית התובעת בנמל אשדוד, ועמד בתור בנמל מאחורי רכב הנתבעים 1 ו-2. בעוד משאית התובעת בעצירה מוחלטת, חזר רכב הנתבעים לאחור כשהוא נהוג בידי עובד שלהם, והתנגש במשאית התובעת.
לעניין גובה הנזק טענה התובעת, כי עקב התאונה נגרם לרכבה נזק ישיר שהוערך על ידי שמאי מטעמה בסכום של 8,747 ₪. בנוסף לנזק הישיר טענה התובעת, כי נגרמו לה נזקים נוספים בגין ירידת ערך המשאית, אבדן ימי עבודה והפסד הכנסה עקב השבתת המשאית, טרחה ובזבוז זמן ותשלום שכ"ט שמאי.
את התביעה הגישה התובעת נגד מעסיקיו של הנהג ברכב הפוגע (הנתבעים 1 ו-2), וכן נגד מנורה חברה לביטוח בע"מ בהיותה מבטחת הרכב הפוגע בביטוח אחריות כלפי צד שלישי.
2.הנתבעים כפרו באחריותם לאירוע התאונה וטענו, כי התאונה אירעה בעת שהרכב שלהם היה בעצירה מוחלטת בנמל לצורך העמסתו, כשלפתע הגיח רכב התובעת מאחור ותוך אי שמירת מרחק התנגש ברכבם מאחור. הנתבעים אף כפרו בגובה הנזק הנטען, וטענו כי מדובר בנזקים מופרזים ומנופחים, שאינם עומדים ביחס סביר לנזק שנגרם בפועל, אם בכלל.
3.בישיבת יום 5.9.2011 שמעתי את עדויות הנהגים מטעם שני הצדדים, ובסיום שמיעתם סיכמו הצדדים את טענותיהם. בעדותו לפני חזר הנהג מטעם התובעת על הגרסה בכתב התביעה והסביר, כי המשאית בה נסע עמדה בתור מאחורי רכב הנתבעים לצורך העמסתה בנמל. בשלב מסוים התעורר צורך בהזזת רכב הנתבעים לאחור כדי לאפשר למנוף להעמיס את המשאית במכולה מסוימת. מאחר שרכב התובעת עמד במרחק קטן מאחורי רכב הנתבעים, עלו שני הנהגים לרכבים שלהם ; נהג רכב התובעת על מנת לנסוע לאחור ולאפשר לרכב הנתבעים לעמוד במקום שמאפשר העמסת המכולה, ונהג רכב הנתבעים על מנת לנסוע לאחור ולמקם את רכבו במקום שמיועד להעמסה. לדבריו, בטרם הספיק להתניע את רכבו, נסע רכב הנתבעים לאחור והתנגש ברכבו מקדימה. מייד ירד מהמשאית שלו, ניגש לנהג "הפוגע" והודיע לו על התאונה. הנהג "הפוגע" ירד אף הוא מהמשאית שלו, הסתכל ועמד על הנזק שנגרם לרכב התובעת.
4.הנהג ברכב הנתבעים טען מנגד, כי הוא לא נסע לאחור, וכי לא היה לו כל צורך לנסוע לאחור. לדבריו, המשאית שלו היתה הראשונה בתור להעמסה, והוא ישב בתוך הרכב והמתין עד שהמנופאי יסיים את העמסתה. בשלב זה, כך נטען, קרא לו הנהג ברכב התובעים וטען בפניו, כי הוא (הנהג ברכב הנתבעים) נסע לאחור ופגע ברכבו. מייד ירד מהרכב והבחין בפגיעה בחזית הרכב של התובעת. לגרסתו, פגיעה זו נגרמה, ככל הנראה, עקב התדרדרות רכב התובעת ופגיעתו ברכבו מאחור.
5.לאחר ששמעתי את עדויות שני הנהגים ועיינתי במסמכים שהוגשו מטעם הצדדים, עדיפה בעיני גרסתו של יורם כיאט, הנהג ברכב התובעת, על פני גרסת הנהג ברכב הנתבעים. יורם עשה עלי רושם חיובי ביותר, וניתן היה להתרשם במהלך עדותו, כי מדובר בעד אמין ובגרסה אמינה ואותנטית. עדותו היתה רציפה, עקבית ולא התגלו בה סתירות או תמיהות שיש בהן כדי לערער את אמינות גרסתו. הוא אף העיד ואישר עובדות שאינן נוחות לו, מבלי להתחכם ומבלי לנסות להתחמק ממתן תשובות אמת גם כאשר התשובה לא שירתה את האינטרס שלו. כך למשל, יורם העיד כי אכן חל איסור על הנהגים לרדת מהמשאיות שלהם, אך בכל זאת הוא והנהג השני ירדו מהמשאיות ועמדו בצד. הוא אף אישר, כי אם בית המשפט ידחה את גרסתו, צפוי המעסיק לנכות משכרו את עלות הנזק שנגרם למשאית. כאמור, העד מסר עובדות אלו מייד כשנשאל על כך, מבלי להתחמק ומבלי לנסות לטשטש את העובדות. יש בכך כדי לתת נופך נוסף לאמינותו.
6.לעומת גרסתו הרציפה והעקבית של מר כיאט, מסר הנהג ברכב הנתבעים, מר שלום אלמקייס, גרסה מבולבלת, שהתגלו בה תמיהות, סימני שאלה וסתירות אשר מכרסמים באמינות עדותו. כך למשל, מר אלמקייס אישר את גרסת מר כיאט, כי הוא פנה אליו מייד לאחר התאונה והודיע לו שנסע לאחור ופגע ברכבו. אף על פי כן, מר אלמקייס לא פירט בעדותו מה היתה תגובתו לטענות מר כיאט, ולא טען, כי אמר לכיאט כי הוא לא נסע לאחור, ושהוא דוחה את האשמותיו. הדרך בה בחר אלמקייס להתמודד עם טענות כיאט כלפיו היתה שלרכבו לא נגרם כל נזק ושהוא לא ראה שום סימני פגיעה על רכבו. טיעון זה אינו יכול לעמוד מקום שאלמקייס אישר את עצם אירוע התאונה ואת העובדה שלרכב התובעת נגרם נזק.
7.יתרה מכך, בטופס ההודעה שמסר אלמקייס למבטחת הרכב שלו נרשם, כי התאונה אירעה עת רכב התובעת שחנה מאחורי רכבו, התדרדר ופגע ברכבו מאחור. לפי גרסה זו, רכב התובעת עמד מאחוריו, כשלפתע התדרדר מסיבה כלשהי לעבר רכבו. בניגוד לגרסה זו, בכתב ההגנה מטעם הנתבעים נטען, כי רכב התובעת הגיח מאחור "ותוך אי שמירת מרחק פגע במשאית המבוטחת בחלקה האחורי". לפי גרסה זו ובניגוד לגרסה בהודעה על מקרה הביטוח, רכב התובעת לא עמד מאחורי רכב הנתבעים ולא התדרדר, אלא הגיח מאחור בנסיעה רציפה, והתנגש ברכב הנתבעים עקב אי שמירת מרחק.
8.ב"כ הנתבעים טען, כי כתב התביעה נוסח על ידו, וכי הבחירה שלו במילה "הגיח" לא היתה מוצלחת, ולכן אין להסיק מכך מסקנות מרחיקות לכת, בעיקר לאור העובדה שטופס ההודעה צורף לכתב ההגנה, כך שניתן היה לעמוד על גרסת הנהג האותנטית מקריאת טופס ההודעה.
אינני מקבל טענה זו מכמה טעמים ; ראשית, בכתב ההגנה, בניגוד לגרסה בטופס ההודעה, אין זכר לעבודה שרכב התובעת חנה מאחורי רכב הנתבעים לפני האירוע. שנית, בכתב ההגנה טענו הנתבעים לא רק שרכב התובעת הגיח מאחור, אלא שהתאונה אירעה עקב אי שמירת מרחק, טענה שכלל לא מתיישבת עם הגרסה בטופס ההודעה, ללא קשר לטעות ב"כ הנתבעים בשימוש במילה "הגיח". שלישית, הנהג ברכב הנתבעים לא יכול היה לעמוד אף מאחורי הגרסה בטופס ההודעה. על פי עדותו לפני הוא לא הבחין ברכב התובעת בשום שלב עד לאחר שמר כיאט הודיע לו על התאונה. זאת בניגוד לטופס ההודעה, שם ציין אלמקייס, כי לפני התאונה רכב התובעת חנה מאחורי רכבו. יתרה מכך, בטופס ההודעה טען אלמקייס כי רכב התובעת התדרדר, ואילו בעדותו לפניי הוא טען, כי לא ראה את רכב התובעת מתדרדר ואפילו לא הרגיש בחבטה עת התנגש רכב התובעת ברכבו.
9.סיכומם של דברים, הנני מקבל את גרסתו של מר כיאט וקובע, כי התאונה אירעה עת נסע רכב הנתבעים, שהיה נהוג בידי העובד של הנתבעים 1 ו-2 וברשותם, לאחור והתנגש ברכב התובעת שהיה בעצירה מוחלטת. בנסיבות אלו, לא צריכה להיות מחלוקת כי האחריות לאירוע התאונה רובצת על הנהג ברכב הנתבעים, אשר חזר לאחור מבלי שווידא כי רכב התובעת במרחק מספיק מרכבו, מבלי לתת את דעתו לרכב התובעת ומבלי לדאוג שאדם כלשהו יכוון אותו. כמו כן, יש להחיל במקרה דנן את הכלל "הדבר מדבר בעדו", שכן התאונה אירעה על ידי נכס שלנהג הנתבעים היתה שליטה מלאה עליו, התובעת אינה יודעת ואינה יכולה לדעת מה היו הנסיבות המדוייקות שגרמו לנהג ברכב הנתבעים לחזור לאחור ולהתנגש ברכבה, ונסיבות האירוע מתיישבות יותר עם המסקנה כי הנהג ברכב הנתבעים התרשל מאשר עם כל מסקנה אחרת. הנתבעים 1 ו-2 אחראים למעשיו של הנהג ברכבם מכוח אחריותם השילוחית, ואילו הנתבעת מס' 3 אחראית כלפי התובע בהיותה מבטחת המשאית הפוגעת בביטוח אחריות כלפי צד שלישי. אחריות הנתבעת 3 כפופה, כמובן, לתנאי הפוליסה.
10.לעניין גובה הנזק – אין מחלוקת בין הצדדים באשר לראשי הנזק שעניינם נזק ישיר לרכב עפ"י חוות דעת שמאי שצורפה (8,747 ₪) ובאשר לשכ"ט שמאי שהתובעת שילמה לשמאי מטעמה עבור עריכת חוות הדעת (1,604 ₪). המחלוקת בין הצדדים נוגעת ליתר ראשי הנזק שעניינם ירידת ערך המשאית (1,000 ₪), השבתת הרכב ואבדן ימי עבודה (6,786 ₪) וטרחה ובזבוז זמן (1,500 ₪).
לעניין ירידת ערך – התובעת לא צירפה חוות דעת להוכחת טענה זו. אינני מקבל את טענת התובעת, כי על אף העדרה של חוות דעת, יש לקבוע ירידת ערך מסחרית בשל עצם הפגיעה. הנזק שנגרם למשאית אינו גבוה ובעצם מדובר בנזק זעום יחסית לערך הרכב (כ-5%), כך שאין בסיס לקביעה, כי עצם הפגיעה תגרום לירידת ערך כלשהי.
לעניין אבדן ההכנסה עקב השבתת הרכב – גם בטענה זו לא מצאתי ממש. בניגוד לטענות המבקשת, כי הרכב הושבת במשך 4 ימים, בחוות הדעת צויין כי פרק הזמן הדרוש לתיקון המשאית הוא יומיים בלבד. יתרה מכך, צודק ב"כ הנתבעים בטענתו, כי התובעת לא הוכיחה כי נגרם לה נזק בפועל עקב השבתת הרכב, לא הוכיחה שבוטלו הזמנות או ששכרה רכב אחר לביצוע הזמנות קיימות, ולא הוכיחה שצי הרכב שלה לא אפשר ביצוע עבודות שהיתה אמורה לבצע במשאית הספציפית.
גם הטענה לנזק עקב טרדה ובזבוז זמן נטענה בעלמא וללא תשתית ראייתית מינימאלית. כאמור, הנזק שנגרם למשאית אינו גבוה ותיקונו ארך, לכל היותר, יומיים, כך שהטענה להפסד עקב בזבוז זמן בסך 1,500 ₪ היא טענה מופרכת.
11.ב"כ הנתבעים טען, כי אם יתברר שגובה הנזק שבכוונת בית המשפט לפסוק לטובת התובעת פחות מגובה ההשתתפות העצמית של הנתבעים 1 ו-2 על פי תנאי הפוליסה, יש לחייב את הנתבעים 1 ו-2 לפצות את התובעת ישירות ולפטור את המבטחת (הנתבעת 3) מתשלום סכום כלשהו. ברם, הנתבעת הגישה מטעמה רק את הדף הראשון של הפוליסה שממנו לא ניתן ללמוד דבר לעניין גובה ההשתתפות העצמית של הנתבעים בפוליסת אחריות כלפי צד שלישי. בנסיבות אלו, הנני דוחה את טענות הנתבעת 3 לפטור אותה מתשלום פיצוי לתובעת.
12.אשר על כן, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סכום של 10,351 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום אירוע התאונה (18.9.08) ועד התשלום המלא בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 3,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
ניתן היום, ט' אלול תשע"א, 08 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.