המשנה לנשיאה א' ריבלין:
העובדות וההליכים
1. במהומות שפרצו בקרב המגזר הערבי בחודש אוקטובר 2000 נגרם נזק לארבעה סניפים של המערערת 1 (להלן: הבנק) שהיו מבוטחים על-ידי המערערות 2-4 (להלן: חברות הביטוח) לפי פוליסה מטעם המערערת 2. המערערות כולן הגישו תביעה לפיצויים על-פי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961 (להלן: החוק) ותקנות מס רכוש וקרן פיצויים (תשלום פיצויים) (נזק מלחמה ונזק עקיף), התשל"ג-1973 (להלן: התקנות). התביעה נדחתה על-ידי המשיב - מנהל מס רכוש וקרן פיצויים - בנימוק שלא מתקיים אחד מן התנאים המצטברים שמקימים זכאות לפיצויים על-פי החוק היות ולא מדובר ב"נזק מלחמה" כהגדרתו בסעיף 35 לחוק. על החלטה זו הגישו המערערות ערר לועדת הערר לענייני מס רכוש, אולם תוך זמן קצר הודיע הבנק שהוא מתנער מן ההליך. לאחר הגשת הערר, ובטרם שהוכרע, תיקן המשיב את החלטתו והודיע כי הוא דוחה את תביעתן של חברות הביטוח גם מן הטעם שהן אינן בגדר "ניזוק" כהגדרתו בתקנה 1 לתקנות - תנאי מצטבר שני להקמת זכות לפיצויים מכוח החוק. ועדת הערר קבעה, לפי דעת רוב חבריה, כי הנזק שנגרם לבנק אינו עונה להגדרת "נזק מלחמה" כהגדרתו בסעיף 35 לחוק, ועל-כן לא נדרשה לשאלת היותן של חברות הביטוח "ניזוק" לפי הגדרת התקנות.
2. על החלטה זו הגישו המערערות ערעור לבית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ד' קרת-מאיר). המערערות העלו מספר טענות, דיוניות ומהותיות, כנגד בחירתו של המשיב להשתית את דחיית תביעתן על הנימוק הנוסף שלפיו אין הן נחשבות ל"ניזוק" לפי התקנות. בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה מהטעם העיקרי שלא נפל פגם של חוסר סבירות בתיקון ההחלטה על-ידי המשיב. לאור זאת, נפנה בית המשפט המחוזי לדון בשאלת היותן של חברות הביטוח "ניזוק" לפי הגדרת התקנות לגופה. בית המשפט המחוזי פנה לפרשנות תכליתית של החוק לצורך עמידה על זהותם של הזכאים לפיצוי על-פי החוק וקבע כי, הן לפי פרשנות לשונית הן לפי ההיגיון החקיקתי, חברות הביטוח אינן עונות על ההגדרה של "ניזוק" בחוק.
3. בית המשפט המשיך ובחן טענות נוספות שהעלו חברות הביטוח בדבר עילות חלופיות לפיהן יוכלו לחזור על המשיב. במסגרת זו, טענו חברות הביטוח כי קמה להן זכות תחלוף מכוח סעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח). מלשון הסעיף הסיק בית המשפט המחוזי כי תנאי לתחולתו הוא קיומן של שתי זכויות לשיפוי; האחת - כלפי מבטח, והשניה - כלפי צד שלישי שלא מכוח חוזה ביטוח. כיוון שהפוליסה של הבנק החריגה במפורש נזקי מלחמה, לא קמה לבנק זכות לשיפוי מחברות הביטוח. על-כן, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי סעיף 62 אינו חל בעניינינו וכי לחברות הביטוח לא קמה זכות תחלוף כלפי המשיב.
4. בית המשפט המחוזי נדרש גם לשלילת קיומה של עילה חלופית - עילה המניחה כי חברות הביטוח לא היו מחויבות לשלם תגמולי ביטוח לבנק - על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. לפי סעיף 4 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר) מי שפרע חוב של אחר מבלי שהיה חייב לכך זכאי להשבה, ובלבד שהוכיח כי לא היתה לחייב סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב. בית המשפט המחוזי סבר כי הסעיף לא חל במקרה זה משום שלמשיב - החייב לכאורה - היתה סיבה סבירה להתנגד לפירעון החוב, שכן הוא כפר בעצם קיומו.
טענתן של חברות הביטוח כי הבנק המחה להן את זכותו לקבל פיצויים מן המשיב נדחתה אף היא. באמצו את הנימוק של יו"ר ועדת הערר, קבע בית המשפט המחוזי כי אין להחיל את חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969 על מקרה זה שבו חל חוק ספציפי - הוא חוק מס רכוש. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין שאף מבחינה מהותית אין לאפשר המחאת זכות בעניינינו לאור ההגבלה המשתמעת מהחוק על עבירותה של הזכות שקמה מכוחו. בית המשפט המחוזי סבר כי יש בפרשנות זו גם למנוע "קניית" תביעות בלתי רצויה כלפי המשיב.
בכך, למעשה, סתם בית המשפט המחוזי את הגולל על האפשרות שחברות הביטוח יוכלו לחזור אל המשיב. משנחסמו כל הדרכים החלופיות בהן ניסו חברות הביטוח לחזור אל המשיב, התייתר, לשיטתו של בית המשפט המחוזי, הצורך לדון בשאלת סיווגו של הנזק - אם מדובר ב"נזק מלחמה" אם לאו והערעור נדחה.
טענות הצדדים
5. טענתן הראשונה של חברות הביטוח היא כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלה העיקרית שעמדה לפניו - האם הנזקים שנגרמו לבנק עונים על ההגדרה של "נזק מלחמה" כפי שהיא מופיעה בחוק. שאלה זו עמדה בבסיס החלטתה של ועדת הערר ועל-כן מבקשות חברות הביטוח להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי על-מנת שיכריע בה.
את מרבית השגותיהן מפנות חברות הביטוח כלפי קביעותיו של בית המשפט המחוזי ביחס למעמדן כ"ניזוק". בפרט טוענות הן כי שגה בית המשפט המחוזי בפרשנות החוק עת קבע ש"ניזוק" - לרבות "הנושא בהוצאות שיקום הנזק" - הינו בעל זיקה קניינית לנכס. כמו-כן, משיגות חברות הביטוח על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי הרציונל של החוק הוא לשפות רק את מי שאין לו מקור להיטיב את נזקו. בנוסף, מצביעות חברות הביטוח על שורה של פסקי דין אשר מכירים, לטענתן, באפשרות שחברות ביטוח יחשבו ל"ניזוק". חברות הביטוח אף מצביעות על הליכים שבהם הכיר המשיב בחברות ביטוח כ"ניזוק", ועל-כן טוענות הן כי הוא מושתק מלהעלות טענה הפוכה לגביהן.
עוד חולקות חברות הביטוח על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא קמה להן זכות תחלוף לפי סעיף 62 לחוק חוזה ביטוח. לעניין זה טוענות חברות הביטוח כי היתה עליהן חובה לשפות את הבנק על נזקיו לפי פוליסת הביטוח מכיוון שהחרגת נזקי מלחמה הותנתה באישור המשיב כי אכן מדובר ב"נזק מלחמה". לחלופין, טוענות חברות הביטוח כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו עולה בקנה אחד עם ההלכה שלפיה מקום בו משלמת חברת ביטוח תגמולים לפי פוליסה הסובלת פירושים שונים, יטה בית המשפט להכיר בחבותה ויצמצם את האפשרות העומדת בפני מזיק לתקוף את עצם החבות. עוד טוענות חברות הביטוח כי עמדתו של המשיב אינה עקבית; כלפי הבנק עמדתו היא שלא מדובר בפעולות איבה, ואילו עמדתו כי חברות הביטוח אינן בגדר "ניזוק" - מכיוון שלא חבו כלפי הבנק לפי הפוליסה - מושתתת על כך שאכן מדובר בפעולות איבה.
חברות הביטוח משיגות גם על דחיית טענתן בדבר קיומה של עילה מכוח חוק עשיית עושר. כמו כן, הן מלינות על דחיית טענתן כי הבנק המחה להן את זכותו לתבוע פיצויים מן המשיב לפי חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969. המשיב מצידו תומך במסקנות ועדת הערר ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי.
החלטתנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. דין הערעור להידחות מן הנימוקים שיפורטו להלן.
פיצול סיווגים - על מעמדן של חברות הביטוח ועל אופי הנזק
6. במישור הדיוני, איני רואה סיבה להחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי שיכריע בשאלת סיווג הנזקים שנגרמו לבנק. בית המשפט המחוזי לא דן בשאלה זו כיוון שהדיון בה התייתר לאחר שהגיע למסקנה כי חברות הביטוח אינן בגדר "ניזוק", ולפיכך לא מתקיים אחד התנאים המצטברים לזכאותן על-פי החוק. בית המשפט המחוזי נקב בשני נימוקים לבחירתו לדון תחילה במעמדן של חברות הביטוח. ראשית, בעקבות התנערותו של הבנק מן ההליך, עוד כשנדון בפני ועדת הערר, עבר מרכז הכובד של הדיון משאלת סיווג הנזק לשאלת מעמדן המשפטי של חברות הביטוח. שנית, שאלת מעמדן של חברות הביטוח מהווה, כאמור, תנאי מצטבר להכרה בזכאותן על-פי תקנה 1, לצד סיווג הנזק כ"נזק מלחמה", ועל-כן ראה בית המשפט המחוזי לנכון לדון קודם בשאלה זו. אינני מוצא פגם בסדר הדיון שבו בחר בית המשפט המחוזי. ככלל, אין בכוחם של הצדדים להכתיב לבית המשפט את סדר הדיון בטענות שהעלו בפניו; בית משפט שלערעור רשאי לפי תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לפסוק על סמך נימוק שונה מזה שפסק לפיו בית המשפט שמתחתיו. זאת בתנאי שהנימוק נתמך על-ידי הראיות בתיק - תנאי שהתקיים בעניינינו.
7. עם זאת, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי מעורר קשיים. על-אף שאינני סבור שיש בכך כדי לשנות את תוצאת הערעור. סבורני כי בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי נכללות קביעות גורפות יתר על המידה שמהן עולה כי למעשה חברת ביטוח לעולם לא תוכל לחזור על המשיב לאחר ששילמה תגמולי ביטוח עבור נזק שהקים זכות לפיצויים כלפי המשיב. קביעות אלה עלולות ליצור תמריץ שלילי כלפי מבטחים מלבטח נזקי מלחמה בעוד שביטוחים מסוג זה עשויים להיות רצויים. כך למשל, קיים חשש כי הקביעה שחברת ביטוח אינה יכולה להיחשב כ"ניזוק" לפי החוק תרתיע מבטחים מלספק - או למצער תייקר - ביטוח שמטרתו להחיש את השיפוי או לבטח נזק שלא יוכר על-ידי המשיב. איני רואה טעם מבורר שלא להכיר במקרים אלה בחברת ביטוח כ"ניזוק". יתרה מזאת, חסימת אפשרותן של חברות ביטוח לחזור על המשיב עלולה להביא לצמצום בלתי רצוי של הביקורת על החלטותיו. ובאלה לא באנו למצות את הסוגיה. הנה כי כן, לא נוכל לשלול, הגם שאיננו קובעים מסמרות, את האפשרות שחברות ביטוח יוכרו כ"ניזוק" לפי משמעותו בחוק.
8. לא אוכל גם להותיר על כנה את הנמקתו של בית המשפט המחוזי לכך שסעיף 62(א) לחוק חוזה הביטוח לא חל על מקרה זה. הסעיף עוסק בזכות של תחלוף, וזו לשונו:
"היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם."