מדינת ישראל נ' שעבנה

השופטת ענת זינגר:

1. בפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופט ד' פולוק) מיום 7.3.2018 במסגרת ת.פ. 21929-02-11. ביהמ"ש קמא זיכה את המשיב, מחמת הספק, מביצוען של עבירות התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע עבירה או פשע, עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), וגניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק. בצד האמור הרשיע ביהמ"ש קמא את המשיב בביצוע כניסה לישראל שלא כחוק, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: "חוק הכניסה לישראל"). בגין האמור נגזר על המשיב ביום 7.3.18 לחתום על התחייבות כספית בסך 2,500 ₪ כי לא יעבור בתוך 18 חודשים מאותו מועד עבירה על חוק הכניסה לישראל.

המדינה, היא המערערת, טוענת כי היה זה מין הדין להרשיע את המשיב בכל המיוחס לו, על יסוד הראיות שהוצגו.

כתב האישום:

2. בכתב אישום אשר הוגש כנגד המשיב לבית משפט השלום בירושלים, עוד ביום 13.2.11 - נטען כי ביום 7.2.2011 בשעה 20:00 לערך, ברחוב X דירה X, בבניין X, בירושלים, התפרץ המשיב לדירה בה שוהה מ.ס , המתלונן, בכוונה לבצע גניבה או פשע, וגנב מתוכה. המשיב התפרץ אל הדירה באמצעות עקירת הסורג ופתיחת חלון חדר השינה. לאחר מכן, נכנס לדירה והחל לחטט בארונות שבחדרים והפך את תכולתם. בהיותו בדירה, גנב המשיב ממנה רכוש אשר פורט באישום. בהמשך, בעת שהמשיב יצא מהדירה דרך הדלת המובילה לחצר, הבחין בו המתלונן וצעק לו לעצור. המשיב נמלט דרך חצר השכנים ובשלב זה החלה האזעקה לפעול. המשיב נמלט בריצה דרך מרפסת הבית והחליק תוך כדי ירידתו במדרגות. כאשר א.א, בן השכנים, שמע את האזעקה ואת צעקות המתלונן - צעק למשיב לעצור. המשיב קם וברח מהמקום ונעצר בהמשך על ידי שוטרים. המשיב, תושב האזור, שהה אז בתחומי מדינת ישראל מבלי שהחזיק באישור כניסה ו/או שהייה כדין ומעבר לייחוס העבירה הכרוכה בכך, יחס לו כאמור כתב האישום גם עבירות של התפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע וכן גניבה.

הדיונים בבית משפט קמא:

3. המשיב לא התייצב לדיונים רבים. ההיעדרויות היו בחלקן מחמת קושי לתאם כניסתו לישראל, ומחמת ישיבתו במאסר ברשות - במשך למעלה מחצי שנה (עד שלפי הנטען זוכה שם). עת התייצב המשיב לבסוף ביום 21.4.13 התבקשה אורכה להשלמת מו"מ בין הצדדים. לאחר מכן הוקרא כתב האישום ביום 30.3.14 והראיות החלו להישמע ביום 23.3.15. מאחר ומטעם המאשימה הוגשה באותו מועד חוות דעת של מומחית מז"פ ביחס לטביעות נעלים שנמצאו בדירה, ציין ב"כ המשיב כי הם ישתדלו מטעמם להגיש חוות דעת נגדית לפחות 20 יום לפני מועד שנקבע להמשך שמיעת הראיות. אף ששמיעת הראיות נקבעה ליום 1.11.15, לא הסתייע הדבר מאחר והמשיב לא התייצב לדיון ובית המשפט מצא באותה עת לשופטו בהעדרו ולהרשיעו. גם לאחר שהמשיב הורשע הוא לא התייצב למספר דיונים נוספים ובכלל זה דיון ביום 25.5.16, עת ביקש בא כוחו שוב אורכה כדי לנסות להגיע להסדר. המשיב התייצב לבסוף ביום 11.7.16 ובית המשפט בחר אז לבטל את הרשעתו. השלמת שמיעת הראיות התקיימה לבסוף בימים 23.11.16 ו- 11.12.17 והכרעת הדין ניתנה ביום 7.3.18. כאמור המשיב זוכה מהמיוחס לו למעט שהיה בישראל שלא כדין.

הכרעת הדין דלמטה:

4. בהכרעת הדין הפנה בית משפט קמא לכך שהמערערת מבססת את זיהוי המשיב כפורץ לדירה על יסוד שתי ראיות נסיבתיות - האחת, טביעת נעל שנמצאה בדירה; והשנייה, זיהוי המשיב כפורץ על ידי העדים א.א ומ.ס. אף שבית המשפט היה מודע לכך שחוות הדעת קובעת את רמת הוודאות הגבוהה ביותר של "זאת הנעל", הוא הפנה לפסיקה הקובעת כי ראיה של השוואת טביעות נעליים היא מוגבלת וכי לא ניתן לבסס עליה הרשעה כראיה יחידה אלא רק לשקללה עם יתר הראיות. מכאן פנה בית משפט קמא לשאלת זיהוי המשיב על ידי הנוכחים במקום. בית המשפט בחן את דברי שני העדים, מ.ס ואאלוף והבהיר מדוע לטעמו לא ניתן להסתפק בעדויות שני הנ"ל כדי לחזק באמצעותם את זיהוי המשיב. לאחר ניתוח גרסאות הנ"ל הייתה מסקנת בית המשפט כי נותר ספק בדבר אפשרות של טעות בזיהוי וכי משקל זיהוי המשיב על ידי אותם שני עדים, הוא אפסי ומעורר הרבה מעבר לספק סביר. מכאן הוסיף והגיע למסקנה כי בנסיבות אלה הרשעה על בסיס טביעת הנעל תהווה למעשה הרשעת אדם בעבירה פלילית על יסוד ראיה נסיבתית ללא סיוע של ממש. בית משפט קמא התייחס עוד בהכרעתו לגרסה שהעלה המשיב ובמידת הצורך אפנה לדברים בהמשך.

טענות הצדדים:

5. המערערת טוענת כי יש מקום להתערב בהכרעה ולהרשיע את המשיב. אכן מדובר בראיות נסיבתיות אך לטענת המערערת אין בנמצא הסבר סביר לשרשרת צירופי הזמנים והמקרים בהם נמצאה נעל המשיב בזירה (בוודאות הגבוהה ביותר), המשיב בעצמו אותר בשכונה בסמוך לאחר הנסת הפורץ מהדירה, על מכנסיו הייתה רטיבות התואמת את העובדה שנרטב בעת נפילה במהלך הבריחה ומר אאלוף מצא שיש לעוצרו כאדם שנס וזאת על יסוד טעמים שמנה בעדותו. נטען כי המסקנה ההגיונית היחידה ממכלול הראיות שהוצגו הינה שהמשיב אכן היה זה שהתפרץ לדירה. נטען עוד כי בית משפט קמא שגה בכך שלא נתן משקל של ממש לחוות דעת המומחית בעניין עקבת הנעל שנמצאה בזירה. בהקשר זה נדרש הערעור הן לקביעות אשר בפסיקה באשר למשקל חוות דעת שכזו והן לאמור בחוות הדעת לגופה ובעדות המומחית. עוד נדרש הערעור לעדויות שני העדים מהזירה ומנגד לגרסת המשיב. המערערת ביקשה להרשיע וטענה כי יש בראיות שנשמעו די לכך.

6. מנגד המשיב תומך בהכרעת בית משפט קמא מטעמיה. נטען כי לא נפלה טעות משפטית או אחרת במשקל הנמוך שניתן לחוות הדעת באשר לטביעת הנעל וכי לא נפלה גם שגגה בקביעה העובדתית כי לא ניתן לסמוך על זיהוי השניים שהיו בזירה. הודגש כי מי מהם לא ראה את הפורץ באופן רציף מרגע בריחתו מהזירה ועד שנתפס והודגש עוד כי לא נמצאו טביעות אצבע הקושרות את המשיב לזירה. ב"כ המשיב הפנה לכך שעל יסוד דברי מר א.א אף נעצר אדם נוסף אשר עלה כי אין לו קשר למקרה והוא ראה בכך תמיכה לעמדתו שלא ניתן לסמוך על זיהויו. לטענת המשיב אין בראיות שהוצגו וגם בהצטברותן, די כדי להרשיעו. הודגש כי מדובר במחוסר עבר פלילי אשר אף "סטודנט שנה א' ואביו ראש המועצה" (ר' בשולי עמ' 2 ובראש עמ' 3).