מדינת ישראל נ' ש.כ.

הנאשם זכאי. 

הנאשם הואשם באיומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977.

על פי עובדות כתב האישום, במהלך ויכוח בין הנאשם לבין המתלוננת 1, בת זוגו של הנאשם, הוא אמר לה "אני אראה לך מה זה, אני ארצח אותך, אני אראה לך מה זה, את תצאי מפה". כחודש לפני כן, אליבא דכתב האישום, שוב בעת ויכוח, אמר הנאשם למתלוננת 1 "אני ארצח אותך ואת אימא שלך ואת אחים שלך". בהזדמנות אחרת, הואשם הנאשם שבמהלך ויכוח בינו לבין בתו (המתלוננת 2), אמר לה "אני אבנה ארונות לך ולאימא שלך".

ע"ת 1, גברת ע.ט., העידה שחזרה הביתה מים המלח בסמוך לשעה 19:30 – 20:00. הנאשם התקלח וכנראה שמע אותה נכנסת לבית. הוא התחיל לקלל אותה "אני ארצח אותך, אני אראה לך מה זה ולמשפחה שלך" (ע' 3 לפרוטוקול שורה 21) וכן "אני ארצח אותך, אני אראה לך מה זה, זה הבית שלי ואני אראה לך מה זה ואני אזרוק אותך מהבית". המתלוננת 2, בתם של הנאשם והעדה, ש', אמרה שאי אפשר להמשיך לשמוע את הקללות האלה והתקשרה למשטרה. לדברי העדה, לא היא התקשרה בעצמה למשטרה על אף טענתה שהנאשם איים עליה ברצח, כי היא לא רצתה לפגוע בילדיה. לאחר הפניה של בתה למשטרה, העדה הסתגרה במטבח. העדה טענה שבמשך 32 שנים הנאשם מאיים עליה ומקלל אותה. היא אף פנתה לאביו של הנאשם כחודש וחצי לפני כן, "חשבתי אולי האבא ירגיע אותו" (ע' 4 לפרוטוקול שורה 32). לעדה מספר טרוניות נגד הנאשם - שהוא מאיים עליה, שהוא מפלג את הילדים, הבית בו גר הוא שלה ולא של הנאשם והוא אינו תורם דבר למעט חובות.

בחקירתה הנגדית המתלוננת השיבה שעל אף שהיא איננה נשואה לנאשם כדת משה וישראל, הם חיים ביחד 32 שנים והנאשם הוא אביהם של שני ילדיה (ב', שהוא בן 31 והבת ש', אשר התקשרה למשטרה, שהיא בת 26). למרות שלדבריה הנאשם מאיים עליה במשך שנים היא אף פעם לא פנתה להוצאת צו הגנה נגד הנאשם. אדרבא, אחרי שמנעו מהנאשם להחזיק בנשק ולשמש כמאבטח, המתלוננת כתבה מכתב כדי לעזור לו לקבל את הנשק בחזרה (ע' 10 לפרוטוקול שורה 9). הנאשם הורחק למשך מספר ימים מהבית בעקבות תלונתה נשוא כתב האישום ובזמן זה המתלוננת החליפה את המנעולים בבית מבלי לתת לנאשם מפתח. הנאשם הגיש נגד המתלוננת תביעה בבית משפט לענייני משפחה לפירוק שיתוף וחלוקת רכוש. בית המשפט לענייני משפחה הוראה למסור מפתח הבית לנאשם.

המתלוננת 1 אישרה שהיא הגישה תלונה נגד הנאשם ב-2004. תלונה זו כנראה נסגרה בעילה "חוסר אשמה". לשאלות ב"ב הנאשם בעניין שעת הגעתה הביתה ביום האירוע, בעניין הזמן שחלף עד שבתה (המתלוננת 2) צלצלה למשטרה ובעניין שעת הגעתה של המתלוננת 1 למשטרה למסור עדות, המתלוננת 1 מסרה תשובות שונות וסותרות. היא נשאלה שוב מדוע היא לא הגישה תלונות במשטרה אם אכן במהלך השנים הנאשם מאיים לרצוח אותה, היא חזרה ואמרה שהיא לא רצתה לפגוע בילדים. העדה נשאלה מדוע בנה, שהוא שוטר, אם שמע את איומי הרצח החוזרים של אביו נגד אמו, לא הגיש תלונה במשטרה והיא השיבה שהבן "לא רוצה להתערב" (ע' 13 לפרוטוקול שורה 25).

הודעת העדה הוגשה כראיה לבקשת ב"כ הנאשם וסומנה (נ/1). בהודעתה, החוקר הסביר לה שהיא יכולה להוציא צו הגנה נגד הנאשם, דבר שבדיעבד היא לא עשתה. בבית משפט המתלוננת 1 אמרה שאמנם החוקר הסביר את עניין הוצאת צו הגנה "אבל אני לא מבינה בזה" (ע' 14 לפרוטוקול שורה 12).

בהודעתה (נ/1) העדה אמרה לחוקר שמזה חודש וחצי היא לא מדברת עם הנאשם. לדבריה, אז היה ויכוח דומה עם איומים והיא שוחחה עם אביו של הנאשם. לטענתה, הוא אמר "אותן מילים (שאמר באירוע ביום 23.1.16 ד.פ.) "אני ארצח אותך ואת אימא שלך ואת אחים שלך" (שם, שורה 37). לעניין האירוע מיום 23.1.16, אמרה שהיא חזרה מהים ו"כנראה הוא (הנאשם ד.פ.) שמע אותי וחשב שאני קיללתי אותו, ככה הוא אומר ואני שומעת אותו מקלל" (נ/1 שורות 13 – 14). בהמשך תיארה העדה בהודעתה, שהנאשם "יצא מהמקלחת והחל לקלל "אני אראה לך מה זה, אני ארצח אותך אני אראה לך מה זה, את תצאי מפה" והילדה המסכנה (ע"ת 2 ד.פ.) הרימה טלפון למשטרה ואני אמרתי לו אני לא אצא מהבית והבת אמרה הפעם אני אעשה לזה סוף" (שם, שורות 15 – 16). החוקר שאל את העדה "מה בדיוק היו המילים שלו" (של הנאשם ד.פ.) והיא השיבה "אני אראה אותה מה זה, קילל את האימא שלי ואמרתי לו למה אתה מקלל ואני לא קיללתי אותו אמר אני אראה לכם מה זה אני ארצח אותך" (נ/1 שורות 29 – 32).

העדה אמרה לחוקר שהנאשם "כל הזמן מילולי, קללות, זורק ושובר דברים, כל מיני חפצים שהיה לו אז מתחיל לזרוק. הוא מאוד מסוכן" (שם, שורה 43) וכן "גם עכשיו שהוא מתעצבן וזורק דברים בעצבים, אם יהיה לו עוד שגעון יכול לזרוק עלי" (שם, שורה 51). החוקר שאל את העדה אם היא "התגרית בו או משהו דומה כשבאת היום לבית?" והיא ענתה "לא" (שם, שורות 58 – 59). לשאלה אם היא גם מקללת את הנאשם או צועקת עליו? השיבה "כשהוא מקלל אני יענה לו" (שם, שורות 60 – 61). לדברי העדה בהודעתה, היא לא התלוננה "כי לא רצית בגלל הילד לא רוצה את הבלגן" (שם, שורה 66). לשאלת החוקר "אז למה באת היום?" השיבה "הבת שלי הייתה בבית ואמרה אני לא יכולה להמשיך ככה. אמרה אני לא אעבור על זה בשקט" (שם, שורה 68).