מדינת ישראל נ' פלוני

בפתח הכרעת הדין, וכמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אני מודיעה על החלטתי לזכות את הנאשם.

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, הכולל שני אישומים בעבירות של תקיפת בת זוג הגורמת חבלה ממש, לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; ותקיפת קטין על ידי אחראי, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין.

    

2. על פי עובדות האישום הראשון, ביום 15.2.14, בביתם של הנאשם והמתלוננת א' ב' (להלן: "המתלוננת") שהיו נשואים בעת הרלוונטית, נתגלע ויכוח בין השניים, במהלכו חטף הנאשם מידה של המתלוננת את מכשיר הפלאפון שלה. בעת שהמתלוננת ניסתה לקחת מהנאשם בחזרה את מכשיר הפלאפון, משך הנאשם את המתלוננת בידיה ובגופה, דחף אותה, היכה אותה ברגליה באמצעות אגרופים ושרט אותה באצבעותיה. בהמשך, נעלה עצמה המתלוננת בחדר השירותים, וזאת לאחר שלקחה את מכשיר הפלאפון. הנאשם פרץ את דלת השירותים ודחף את המתלוננת למקלחת. כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמו למתלוננת סימנים כחולים בידיה, ברגליה ובישבנה וכן שריטות באצבעותיה. כמו כן, נשבר מכשיר הפלאפון שלה. על פי עובדות האישום השני, ביום 16.3.15, בעת ששהו בביתם, דחף הנאשם את בתו הקטינה ש.ל. והיכה בה באפה באמצעות אגרוף. כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרמה לקטינה אדמומיות בלחיה הימנית.

    

3. מטעם התביעה העידו המתלוננת ואמה. כן הוגשו מזכרים, דו"ח פעולה ודו"ח מעצרו של הנאשם מיום 17.3.14 ותמונות בהן ניתן לראות חבלות על גופה של המתלוננת ונזק לדלת עץ. מטעם ההגנה נשמעה עדותו של הנאשם.

    

4. אקדים ואציין, כי לאחר שמיעת הראיות ולאור עדותה של המתלוננת, חזרה בה המאשימה מהאישום השני. כאמור, האישום השני מייחס לנאשם תקיפה של בתם הקטינה של בני הזוג (יש לציין, כי בכתב האישום נרשם כי האירוע הנוגע לקטינה ארע ביום 16.3.15, אלא שעל פי הראיות שבאו לפניי יש להניח כי מדובר בטעות והכוונה, כפי הנראה, היא ליום 16.3.14). הנאשם, בתשובתו לאישום, כפר לחלוטין בעובדות האישום הראשון, כאשר ביחס לאישום השני טען כי ביום האירוע בתו הקטנה הגיעה למיטתו וקפצה עליו, ובתגובה אינסטינקטיבית הוא הזיז אותה ממנו ללא כוונה לתקוף אותה. בעדותה בבית המשפט תארה המתלוננת את האירוע באופן המתיישב עם דבריו של הנאשם. המתלוננת טענה, כי במועד האירוע בתם הקטינה של בני הזוג ראתה את הנאשם במיטה ומתוך התלהבות והתרגשות קפצה על המיטה והתיישבה עליו וכאשר הוא התעורר ופקח את עיניו "הוא סוג של הניף, הזיז ונפלה על הרצפה", ותוך כדי דבריה סימנה בידה תנועה של הנפת היד הצידה (עמ' 7, שו' 32-23; עמ' 8 שו'6-1). העדה נשאלה כמה זמן חלף מאז שהילדה העירה את הנאשם ועד שהעיף אותה הצידה ותשובתה היתה "אולי שניה לא. הוא פקח את העיניים והזיז אותה הצידה" (עמ' 8, שו' 16), ובהמשך הדברים אמרה "זה לא שזה נעשה בכוונה, אני לא בטוחה שזה נעשה בכוונה להעיף את הילדה ולדחוף אותה כדי שהיא תיחבל, זה לא נעשה בגלל זה, לדעתי זה פשוט היה אולי אינסטינקט" (עמ' 8, שו' 19-18). כאמור, נוכח דברים אלה חזרה בה המאשימה מהאישום השני. לפיכך, ונוכח הקבוע בסעיף 94(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, אני מורה על זיכויו של הנאשם מאישום זה.

    

5. בטרם אכנס לפרטי האישום הראשון, אפרט בקצרה את הרקע לאירועים הנטענים. הנאשם והמתלוננת היו נשואים במשך כ-4.5 שנים, לרבות בעת הרלוונטית לכתב האישום. לבני הזוג שני ילדים קטינים, כיום בני 8 ו-6.5. בתחילת הקשר ביניהם ניהלו בני הזוג אורח חיים חרדי אורתודוקסי, אלא שבשלב מסויים המתלוננת שינתה מאורחות חייה ועל רקע זה, בין היתר, נתגלעו ביניהם מחלוקות. התלונה הוגשה ביום 17.3.14, בשושן פורים, מספר ימים לאחר שהמתלוננת קיבלה לידיה מכתב מבית הדין הרבני המודיע לה על פתיחת הליך גירושין. האירוע המפורט באישום הראשון התרחש, על פי הנטען, כחודש לפני הגשת התלונה, ביום 15.2.14.

    

6. המתלוננת טענה כי ביום שבת 15.2.14, בשעות אחר הצהריים, היא השתמשה בביתה בטלפון הנייד. כאשר הנאשם ראה זאת הוא כעס מאוד על חילול השבת וחטף לה את הטלפון מהיד, "מהחטיפה נהיה כזה מכות, חטיפות, הוא דחף, הצלחתי להגיע לשירותים, נעלתי את עצמי בשירותים כדי שיהיה לי הגנה באותו רגע, והטלפון כבר חזר אלי, אחרי שהוא חטף לי את הטלפון הצלחתי להוציא את זה ממנו ולקחתי את זה לשירותים ונעלתי את עצמי, הוא פרץ את הדלת אולי בבעיטה, נהיה חור בדלת, מתוך הדחיפה הזו הטלפון נפל, נשבר, והטלפון חזר לידיו של הנאשם, הוא הצליח לקחת את זה מהרצפה" (עמ' 6, שו' 13-9). המתלוננת טענה כי הנאשם היכה אותה ב"בוקס" בירך, בחלק החיצוני והפנימי, ובאיזור הישבן. לאחר מכן, כאשר הוא נכנס לשירותים, הוא דחף אותה עם הטלפון, הטלפון נפל על הרצפה ונשבר לו המסך. הנאשם לקח את הטלפון ויצא מהבית עד מוצאי שבת (עמ' 7, שו' 9-7). לטענת המתלוננת, כאשר הנאשם שב הביתה במוצאי שבת הוא הבטיח לה שיחזיר לה טלפון מתוקן, ואכן הוא החזיר לה טלפון חדש. בחקירתה הנגדית אישרה המתלוננת כי ימים ספורים לפני שפנתה להתלונן במשטרה קיבלה לידיה תביעת גירושין מבית הדין הרבני. כאשר נשאלה מדוע הגישה את תלונתה במשטרה רק כחודש לאחר האירוע, השיבה כי במוצאי השבת שבה אירע האירוע הנאשם חזר, החזיר לה את הטלפון והבטיח לה טלפון חדש אחר, ואמנם אחרי יומיים היא קיבלה את הטלפון, הדברים נרגעו "וההתנהגות היפה חזרה", אלא שכחודש לאחר מכן, בשושן פורים, אמה הגיעה לביתה וכאשר ראתה את דלת השירותים שבורה שאלה אותה מה קרה, ולאחר שהמתלוננת תארה בפניה את שארע, האם אמרה לה שעליה לעשות מעשה ובהתאם הן פנו להגשת תלונה במשטרה. המתלוננת אישרה כי לא סיפרה במשטרה שכמה ימים קודם לכן קיבלה תביעת גירושים והסבירה כי לא חשבה שיש קשר בין הדברים. כן אישרה המתלוננת כי סירבה לפנייה שנעשתה אליה כשנה לאחר הגשת התלונה להגיע לעימות עם הנאשם, והסבירה שבאותה עת, ואף שהיו כבר פרודים, הקשר ביניהם היה טוב, הנאשם השתנה, והיא לא מצאה לנכון לעשות עימות. בנוסף עלה מעדותה של המתלוננת כי הליך הגירושין החל לאחר תקופה ארוכה בה יחסיהם עלו על שרטון ולאחר שהנאשם גילה כי היא בוגדת בו.