מדינת ישראל נ' פלוני ואח'

השופט נ' הנדל:

1. אדם נפגע בעינו או באוזנו בתקופת ועקב שירותו הצבאי. במרוצת השנים, נפגע גם האיבר השני – עין או אוזן – ללא קשר לשירות הצבאי, כך שמצבו הכללי הוחמר. השאלה הניצבת במוקד בקשת רשות הערעור שבפנינו, היא האם רשאית ועדה רפואית לשנות את דרגת נכותו בהתחשב במצבו של האיבר השני?

           הסוגיה מתעוררת במסגרת בקשת המדינה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"ו 4021-11-15, ע"ו 60628-12-15 וע"ו 28719-12-15, כבוד השופטת ע' רביד), בגדרו התקבלו ערעוריהם של המשיבים על החלטותיהן של ועדות רפואיות עליונות. עמדת המשיבים בשאלה שבנדון אומצה, ונפסק כי על מנת לקבוע את אחוזי הנכות יש להתחשב במצבם של שני האיברים, העיניים או האוזניים לפי העניין. מכאן בקשת המדינה שבפנינו.

עיקרי העובדות וטענות הצדדים

2. יוער כבר עתה, שהמדינה הסכימה בדיון, כי תהא אשר תהא הכרעתנו, מצבם הפרטני של המשיבים לא ישתנה כתוצאה ממנה, ופסק דינו של בית משפט קמא יוסיף לחול בעניינם (ראו החלטת מותב זה מיום 23.3.2017). משכך, העובדות הרלוונטיות ביחס למשיבים יובאו בקיצור נמרץ.

           המשותף לשלושת המשיבים הוא כי הם נפגעו בעינם או באוזנם האחת תוך ועקב השירות הצבאי, ובהמשך, וללא קשר לשירות, נפגעה עינם או אוזנם האחרת. משיב 1 יליד 1934, נפגע במלחמת יום הכיפורים. בשנת 1975 נקבעה לו דרגת נכות בגין עיוורון בעין ימין בשיעור של 30%. בהמשך, בשנת 2006, נמצאה ירידה בחדות הראייה בעינו השמאלית. משכך, פנה משיב 1 בבקשה לשינוי דרגת נכותו, בפרט בטענה כי יש לבחון את הנכות בהתחשב במצבן של שתי עיניו יחדיו. משיב 2, יליד 1950, נפגע אף הוא במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973. בין היתר, הוא איבד את שמיעתו באוזן ימין לחלוטין. נכותו בגין אובדן השמיעה נקבעה בשיעור של 10%. הוא השתחרר בשנת 1990, בדרגת סגן-אלוף. בשנת 2014 פנה משיב 2 בבקשה לבדיקה מחדש, בטענה כי חלה ירידה בשמיעתו באוזן שמאל, באופן שמצדיק עדכון אחוזי הנכות בכללותם. משיב 3, יליד 1947, נחבל במהלך שירות מילואים בשנת 1972. נקבעה לו דרגת נכות בגין עיוורון בעין ימין, בשיעור של 25%. ברבות השנים, בשנת 2014, פנה משיב 3 בבקשה לבדיקה מחדש, בשל הידרדרות בראייה בעינו השמאלית, בטענה שהוא סובל מעיוורון בשתי העיניים. מבלי להרחיב אודות השתלשלות ההליכים השונים בעניינם של שלושת המשיבים, יצוין כי חרף הפגיעה המאוחרת של כל אחד מהם – ועדות רפואיות עליונות שדנו במצבם לא נעתרו לבקשותיהם לעדכון אחוזי הנכות.

3. בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את ערעורי המשיבים על החלטות הועדות הרפואיות העליונות. בנמקו את החלטתו, התייחס בית המשפט קמא לפרטים 52 ו-72 לתוספת לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגת נכות), התש"ל-1969 (להלן: תקנות הנכים אוהתקנות), הנוגעים לחישוב אחוזי נכות בגין פגיעה בחדות הראייה או ליקויים בשמיעה, בהתאמה. בהינתן נוסח הוראות אלה, ולנוכח הדרך לחישוב אחוזי הנכות שהן מתוות, פסק בית המשפט קמא כי יש לבחון את מצבם של שני האיברים – העיניים או האוזניים לפי העניין – במשולב. בתוך כך, הודגש כי הוראות אלה נועדו להעניק אחוזי נכות בגין פגיעה בחוש הראייה או השמיעה, ולאו דווקא בגין פגיעה באיבר מסוים לחוד. בית המשפט קמא הוסיף והטעים, כי בעת חישוב אחוזי הנכות, קיומה של עין או אוזן בריאה נלקחבחשבון. כלומר, היא משוקללת בבחינה הפגיעה בחוש הראייה או השמיעה, כ"מפצה" על הנכות של העין או האוזן המוכרות. מכאן, אם מצבו של האיבר הבריא וה"מפצה" מתדרדר בהמשך, ומצב החוש בכללותו מורע, אין להתעלם מכך.

           בליבת בקשת המדינה למתן רשות ערעור שבפנינו, עומדת טענתה כי האופן בו פירש בית המשפט המחוזי את פרטים 52 ו-72 לתוספת לתקנות – העוסקים כאמור בחישוב אחוזי נכות ביחס לליקויים מסוימים בראייה ובשמיעה – מוביל להקניית דרגת נכות בגין פגימה שאינה קשורה לשירות הצבאי. זאת, בניגוד לרציונל העומד בבסיס חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים או החוק) – אשר נועד להעניק תגמול בגין נכות שנגרמה תוך כדי ועקב השירות. עוד הטעימה המבקשת, כי פרטים 52 ו-72 לתקנות לא נועדו להכיר בפגיעה בחוש הראייה או השמיעה, אלא אך בפציעה בעין או האוזן שנפגעו במהלך ועקב השירות. לכן, לשיטת המדינה, במצב בו עין או אוזן נפגמו בפגימה הקשורה בשירות, יש לחשב את הנכות תוך הנחה שהעין או האוזן האחרת במצב "אופטימלי" – ללא תלות במצבן הרפואי בפועל. עוד הובהר, כי אם תקנות הנכים מתיימרות להעניק דרגת נכות בגין פגימה שאינה קשורה לשירות – אזי שמחוקק המשנה פעל בחוסר סמכות, שלא בהתאם להסמכתו בסעיף 10(ב) לחוק הנכים.

           המדינה הוסיפה, כי לשאלה מושא הבקשה יש השלכות תקציביות עצומות. זאת בפרט בהינתן הירידה הטבעית ברמת השמיעה והראייה שחלה עם הגיל, באופן שעשוי לעלות אף לכדי דרגת נכות מיוחדת. בהקשר זה, המדינה הבהירה כי כיום מוּכּרים כ-1600 נכים בגין פגיעה בראייה בעין אחת; בעוד מקרים של פגיעה בשמיעה באוזן אחת נדירים יחסית. במישור המעשי, המדינה טוענת כי גם אם לא תהא התחשבות בעין או באוזן שהפגימה בהם אינה קשורה לשירות – זכויות הנכים לא יקופחו. זאת משום שבאפשרותם לקבל בתנאים מסוימים זכאות במוסד לביטוח לאומי; או מכוח הוראות אגף שיקום נכים מספר 53.04 (להלן: הוראה 53.04). ההוראה האחרונה מאפשרת קביעת דרגת "נכות בלתי מחייבת", לפנים משורת הדין, המקנה הטבות ושירותים מסוימים. המדינה הוסיפה כי הוראה זו שולבה בהצעת החוק לתיקון חוק הנכים.