מדינת ישראל נ' מלחם

השופט א' שטיין:

העובדות ופסק הדין קמא

1. שנת 2016 נפתחה בפיגוע חבלני רצחני. ביומה הראשון של אותה שנה, בסביבות השעה 14:40, הגיע נשאד מלחם (להלן: המחבל) לרחוב דיזנגוף בתל אביב, בסמוך לפאב "סימטא", כשברשותו קוראן וכלי ירי מסוג פלקון (להלן: הנשק). המחבל ירה מנשק זה למעלה מ-20 כדורים לעבר יושבי הפאב, גרם למותם של אלון בקל, ז"ל, ושמעון רוימי, ז"ל, וכן לפציעתם של אנשים נוספים, ונמלט מהמקום. במהלך בריחתו, עלה המחבל למונית וביקש מנהגה, מטאוע אל קרינאוי, ז"ל, להסיעו לצפון העיר. סמוך למלון "מנדרין", חשד המחבל כי נהג המונית עשוי להסגירו למשטרה ועל כן הוא ירה בו באמצעות הנשק והרגו. לאחר מכן, מצא המחבל את דרכו אל גג בניין ברמת אביב, שם הוא תלה שתי יריעות בד, שעל אחת מהן נרשם השם "דעאש" ועל השנייה נכתב, בשפה הערבית, "אין אלוהים מלבד אללה ומוחמד שליח האל". משם נסע המחבל למקום מסתור בכפר ערערה. בחלוף שבוע, כוחות הביטחון איתרו את המחבל בבית נטוש וביקשו לעצרו, והלה פתח בירי לעברם. הכוחות השיבו בירי והרגוהו.

2. המשיב נכנס לתמונה עגומה זו ביום 3.1.2016 כאשר פגש את המחבל במקום המסתור. המחבל אחז בנשקו וסיפר למשיב כי ביצע את הפיגוע הרצחני. לבקשת המחבל, רכש המשיב עבורו מכשיר טלפון סלולרי חדש ומסר לידיו את המכשיר. בשל כך, הורשע המשיב, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בסיוע לאחר-מעשה-פשע – עבירה לפי סעיפים 260 ו-261(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), שעונשה המרבי הוא שלוש שנות מאסר, בגדרו של ת"פ 39155-11-16 אשר נדון בבית המשפט המחוזי חיפה (השופט א' אליקים, ס"נ). לאחר שהרשיע את המשיב כאמור ולאחר ששקל את הראיות לעונש, אשר כללו, בין היתר, שבעה תסקירי שירות המבחן וחוות דעת של הממונה על עבודות שירות, גזר עליו בית משפט קמא, ביום 19.5.2019, ששה חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור תוך שנתיים עבירה לפי סעיף 260 לחוק העונשין; צו מבחן למשך שישה חודשים וכן עבודות שירות בהיקף של 300 שעות (להלן: גזר הדין או גזר הדין קמא).

הערעור

3. המדינה מערערת כעת על גזר הדין קמא, שלשיטתה מקל עם המשיב באופן קיצוני ולא נותן ביטוי לכך שהסיוע שהמשיב הושיט למחבל חמוש אחרי הפיגוע הרצחני סיכן את ביטחונם של המדינה ושל אזרחיה. המדינה מוסיפה וטוענת כי מדובר בסיוע שלא רק אפשר למחבל ליצור קשר עם תומכיו ולהגדיל את סיכויי ההימלטות שלו מזרועות הביטחון – דבר החמור כשלעצמו – אלא גם הפך את המחבל למסוכן עוד יותר, כמי שעלול היה לבצע פיגוע נוסף. המדינה ביקשה מאתנו אפוא כי נשנה את גזר הדין קמא ונחמיר בעונשו של המשיב "באופן ניכר, אשר ישקף את החומרה היתירה הגלומה במעשיו, ואשר יהיה בו כדי להרתיע ולהעביר מסר ברור וחד משמעי, כי המבצעים עבירות מסוג זה צפויים לעונש ממשי".

טענות הצדדים

4. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו, חזרה המדינה על טענות אלו ופירטה אותן אחת לאחת. מנגד, המשיב טען כי בית משפט קמא הטיל עליו עונש הולם בהתחשב בנסיבותיו וביקש מאתנו לא להתערב בעונש זה. לטענת המשיב, הוא נטל אחריות למעשיו, הביע חרטה עליהם, וכן הודה בהם בפני בית משפט קמא ועל ידי כך חסך מזמנו ומזמנה של התביעה. כמו כן הצביע המשיב על גילו הצעיר יחסית בזמן ביצוע העבירה (22); על כך שאין לו הרשעות קודמות; על כך שהוא כבר בילה כחודשיים במעצר מאחורי סורג ובריח; על כניסתו והירתמותו לתהליך שיקום משמעותי; על ההמלצה בדבר צו מבחן ושירות לתועלת הציבור, שניתנה לגביו על ידי שירות המבחן; וכן על כך שהוא כבר הספיק לרצות יותר ממחצית השירות לתועלת הציבור אשר הושת עליו בגזר הדין קמא. במסגרת זו, הופנינו לאמור בגזר הדין שניתן בת"פ (חי') 67504-11-17 מדינת ישראל נ' יוסף (12.4.2018), אשר השית שישה חודשי עבודות שירות ועונשים נלווים על שני נאשמים צעירים, נטולי עבר פלילי, שהושיטו סיוע לאחר-מעשה למפגע שירה בשני עוברי אורח רק בשל היותם יהודים וגרם למותו של אחד מהם (להלן: עניין יוסף). בא-כוח המשיב הדגיש בהקשר זה כי לאור האמור בתיקון מס' 113 לחוק העונשין, עלינו להעדיף במקרה דנן את שיקול השיקום על פני שיקולי הענישה אחרים, כפי שעשה בית משפט קמא בהסתמכו על המלצת שירות המבחן, וכפי שנעשה בעניין יוסף.

דיון והכרעה

5. סבורני כי דין הערעור להתקבל וכי עלינו להחמיר באופן משמעותי את עונשו של המשיב; וכך אציע לחבריי לעשות.