מדינת ישראל נ' לוי

כתב-האישום

1. כתב האישום שהוגש כנגד הנאשם ביום 27.10.2014 מייחס לו ריבוי עבירות של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393 + 383 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 [להלן: "חוק העונשין"], 11 עבירות של השמטה מתוך דו"ח על פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] [להלן: "הפקודה"] וריבוי עבירות של מרמה ערמה או תחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודה.

2. על-פי המפורט באישום הראשון, שכולל גם רקע כללי, הנאשם הוא עורך-דין, אשר משנת 2001 ועד לשנת 2011 (להלן: "התקופה הרלוונטית") ייצג את רשות המיסים בשלל תיקי הוצאה לפועל, כב"כ הזוכה וככונס נכסים על פי חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967 [להלן: "חוק ההוצל"פ"] על פי מינויי רשמי ההוצאה לפועל [להלן: "רשמי ההוצל"פ"], לשם גביית חובות של נישומים לרשות המיסים.

            בתקופה הרלוונטית שלח הנאשם ידו בכספים בהיקף של כ- 16 מיליון ₪, אותם קיבל לידיו הנאמנות, ממכירה ומימוש נכסי חייבים בהיותו כונס נכסים, אולם לא העבירם לתיק ההוצאה לפועל ולזוכה - רשות המיסים, אלא נטל אותם לכיסו, שלא כדין, במרמה ובגניבה, כמפורט בכתב האישום ובנספחיו.

            במועד שאינו ידוע במדויק, בשנת 1999, נכרת חוזה בין משרד האוצר - נציבות מס הכנסה לבין הנאשם (להלן: "ההסכם הראשון"), לקבלת שירותי הנאשם, במיקור חוץ, לאיתור ומימוש נכסי מקרקעין של חייבים, לשם גביית חובות נישומים לאוצר המדינה, כולל הליכים לפי חוק ההוצל"פ.

            במועד שאינו ידוע במדויק, בשנת 2005, נכרת חוזה חדש בין רשות המיסים במשרד האוצר לבין הנאשם לקבלת שירותי הנאשם (להלן: "ההסכם השני"), והסכם זה הוארך מעת לעת.

            בהסכמים נקבעו תפקידיו של עורך הדין, חובותיו וזכויותיו, התחייבויות רשות המיסים, נקבעה אבחנה בין הוצאות אשר יחולו על רשות המיסים והוצאות אשר יחולו על עורך הדין, נקבע מנגנון שכר הטרחה לעורך הדין כשיעור מהכספים המתקבלים מפעולות מימוש הנכסים וכן הסדרי תשלום שכר טרחה במקרים בהם מסתיים הטיפול בפשרה, שאין עמה מימוש נכסים.

בשנים למן כריתת ההסכם הראשון שימש הנאשם ככונס נכסים, על פי מינוי רשמי ההוצל"פ לפי סעיף 53 לחוק ההוצל"פ, כב"כ הזוכה - רשויות המס, בשלל תיקים אשר נוהלו בלשכות ההוצאה לפועל השונות. בהיותו כונס נכסים על פי מינוי רשם ההוצל"פ בתיקים השונים, פעל הנאשם מכוח סעיף 54 לחוק ההוצל"פ ומכר נכסי חייבים, לשם כיסוי חובותיהם לרשויות המס.

תמורת מימוש ומכירת הנכסים הייתה משולמת לנאשם בשיקים בנקאיים. הכספים התקבלו אצל הנאשם, בהיותו כונס נכסים, על מנת שיעבירם לתיקי ההוצאה לפועל, או לזוכה בתיקי ההוצאה לפועל, הכל לפי הוראות רשם ההוצל"פ ועל פי ייפוי-כוח מכוח ההסכמים הראשון והשני, לזכות רשות המיסים.

הנאשם שלח יד בכספים מתוך הכספים אותם קיבל ממימוש ומכירת הנכסים באופן הבא: 

הנאשם נהג בכספים אותם גבה מחייבים או ששולמו תמורת נכסי חייבים, באופן שאינו ידוע במדויק. הנאשם נהג להפקיד כספים כאמור במספר חשבונות נאמנות, לטובת ה"נהנה" רשות המיסים, אשר הייתה בבחינת "זוכה" בתיקי ההוצאה לפועל והכינוס. הנאשם העביר כספים מחשבונות הנאמנות לחשבונות בנק אחרים בשליטתו, אשר שימשו אותו לצורך ניהול משרדו ולצרכיו האישיים.

הנאשם נטל כספים אשר התקבלו ממכירת נכסים, מחשבונות הנאמנות, לצורך כיסוי הוצאות משרדו וכמקדמות על חשבון שכר טרחה, אותו ציפה לקבל בעתיד ממכירת נכסים בתיקים אחרים, כאלה אשר טרם הייתה עילה למכרם או שטרם נמכרו, מבלי שהיה רשאי לכך – זולת על-פי הוראות רשם ההוצאה לפועל.

הנאשם נטל לכיסו לפחות סך של 15,883,630 ₪, אותם החזיק בפיקדון עבור רשות המיסים, במרמה לשימושו שלו, ללא זכות כדין.

פרטי חייבים, הנכסים והסכומים אותם נטל הנאשם לכיסו מכל תיק ותיק מופיעים בטבלה - נספח א' לכתב האישום [להלן: "הנספח"], כאשר בכל אחד מהתיקים הללו, נמנע הנאשם מהעברת סכומי היתרות המפורטים שם (בעמודה Q, המפרטת את סך כל היתרה בקופה לזכות הזוכה, רשות המיסים, שהם כספי הגניבה).