מדינת ישראל נ' בנימין ישראל ברהמי ואח'

           בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' סטולר) שקיבל את ערר המשיבים על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון והורה על שחרורם למעצר בית, בתנאים שפורטו.

1. המשיבים נעצרו לראשונה ביום 28.3.2017 בחשד לעבירות של איסור הלבנת הון, קבלת דבר במרמה וזיוף בנסיבות מחמירות, קשירת קשר להונות, התחזות לאדם אחר, קשירת קשר לפשע ועבירות לפי חוק המחשבים, התשנ"ה-1995. כעולה מההחלטות הקודמות, החשדות המיוחסים למשיבים נוגעים לפעילות במסגרת רשת מאורגנת ומתוחכמת של ביצוע הונאות ועוקצים כלפי חברות מסחריות בחו"ל, בהיקף – כפי הידוע בשלב זה – של 4.5 מיליון יורו. ביום 9.4.2017 נעתר בית משפט השלום בראשון לציון (כב' השופט ג' אבנון) באופן חלקי לבקשתה השלישית של המבקשת (להלן: המדינה) להאריך את מעצרם של המשיבים והורה על הארכתו עד ליום 18.4.2017. בית משפט השלום מצא, בהמשך להחלטות הקודמות בעניינם, כי קיים חשד סביר הקושר את המשיבים לעבירות המיוחסות להם; כי חלק ניכר מפעולות החקירה המתוכננות בנות שיבוש; וכי קיימת עילת מעצר מסוג מסוכנות, הגם שאין למשיבים עבר פלילי.

2. בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט א' סטולר) קיבל את ערר המשיבים על החלטת בית משפט השלום בקבעו כי לא הובהר כיצד יכולים המשיבים לשבש את פעולות החקירה הנדרשות הן על ידי המשטרה, הן על ידי הפרקליטות, כאשר המשיבים נמצאים במעצר בית ללא גישה לאמצעי תקשורת. מטעם זה הורה בית המשפט על שחרור המשיבים למעצר בית מוחלט, תוך איסור ליצור קשר עם כל אדם, מלבד המפקחים שנקבעו, בכל אמצעי קשר ותוך קביעת ערובות שפורטו שם. בצד האמור ולבקשת המדינה, הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע של החלטתו למשך 48 שעות, היינו: עד ליום 12.4.2017, לצורך הגשת בקשת רשות לערור על ההחלטה.

3. מכאן בקשת רשות הערר שלפניי. המדינה טוענת כי החלטת בית המשפט המחוזי לא נתנה משקל ראוי לסיכון לשיבוש החקירה על ידי המשיבים, והימלטותם מן הדין (בין היתר, נוכח אזרחותם הזרה). המדינה מדגישה כי המשיבים כבר ניסו לשבש את החקירה, וכי נוכח תחכום העבירות המיוחסות להם, אותן ניתן לבצע מכל מקום, יש להורות על המשך מעצרם מאחורי סורג ובריח. מטעמים אלה, טוענת המדינה, יש מקום ליתן רשות ערר, שכן שחרור המשיבים עלול להביא לפגיעה חמורה בחקירה ואף לסיכולה ממש, ובכך – לנזק בלתי הפיך לאינטרס הציבורי.

4. בדיון שהתקיים לפניי סמך בא כוח המשיב 3 (אשר טען אף בשמו של המשיב 1) על החלטת בית המשפט המחוזי, מטעמיו. לדבריו, אין עילה ליתן רשות ערר במקרה דנן על רקע אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה. לגופם של דברים, נטען כי מסוכנות המשיבים היא מצומצמת, ונוגעת לרכוש; כי המשיבים צעירים ונעדרי עבר פלילי; וכי את פעולות החקירה שנותרו ניתן לבצע כאשר המבקשים מצויים במעצר בית. עוד נטען כי אין ממש בטענה לחשש להימלטות המשיבים, שכן משפחותיהם מתגוררות בארץ, והמשיבים 1 ו-3 הם אבות לילדים. בא כוח המשיב 2 הצטרף לטיעונים אלה, והוסיף כי מרשו מסר גרסה בחקירתו, והמדינה לא הצביעה על טעם המצדיק הותרתו במעצר.

5. כידוע, סעיף 53 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 מחייב קבלת רשות לערור מבית משפט זה ככל שנתקפת החלטה של בית משפט מחוזי בערר לפי סעיף זה. לשם קבלת רשות יש לעמוד במבחן הדומה במהותו לזה שנקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982), היינו: רשות כאמור תוענק במקרים שבהם עולה שאלה עקרונית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים. בצד האמור, נקבע כי ייתכנו מקרים בהם תינתן רשות ערר אף כאשר הבקשה אינה מעלה שאלה משפטית עקרונית, וזאת כאשר מתעוררות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו למשל בש"פ 2786/11 ג'ריס נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (17.4.2011); בש"פ 5321/11 פלוני נ' מדינת ישראל (14.7.2011)).

6. סבורני כי במקרה שלפנינו, מורכבות הפרשה, היקפה ותחכום הפעולות המיוחסות למשיבים, מקימים חשש לפגיעה באינטרס הציבורי במידה המצדיקה דיון נוסף בבית משפט זה, ולפיכך החלטתי ליתן רשות לערור ולדון בבקשה לפי הרשות שניתנה.

7. הצדדים שלפניי חלוקים בשאלה אם החששות שהציגה המדינה לשיבוש החקירה מצד המשיבים מצדיקים בנסיבות העניין את המשך מעצרם. בית המשפט המחוזי השיב לשאלה זו בשלילה, וסבר כאמור כי המדינה לא הבהירה די הצורך את האפשרות המעשית לשבש את פעולות החקירה הצפויות, לו ישהו המשיבים במעצר בית ללא גישה לאמצעי תקשורת מכל סוג שהוא. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים הסודיים שהגישה המדינה, מצאתי כי החלטה זו לא יכולה לעמוד. בית משפט השלום קבע כי החשש מפני שיבוש בענייננו הוא חשש מובנה נוכח טיב העבירות המיוחסות למשיבים והיקפן, וכן חשש ממשי הנובע מריבוי פעולות החקירה המתוכננות, בנות פוטנציאל לשיבוש. מהמסמכים החסויים שהוצגו לי נראה כי הקביעה מבוססת כדבעי ולא היה יסוד להתערב בה. לעניין זה נתתי דעתי בפרט לבמ/11 ובמ/5-4 אשר לטענות כי המשיבים כבר ניסו לשבש את החקירה וכן למזכר מאת פקד יבגני סטריז'וב מיום 3.4.2017; לסעיפים 17-9 לפעולות החקירה המפורטות בדו"ח הסודי מיום 9.4.2017; ולנייר שהגיש לי פקד יבגני סטריזוב בדיון, אשר למעורבים נוספים בפרשה. לכך יש להוסיף כי העבירות המיוחסות למשיבים בוצעו במרחב האינטרנטי, תוך שימוש במחשבים ביתיים ומכשירי טלפון ניידים, תוך תחכום רב ובאורח שיטתי, ודברים אלה מעוררים קושי ליתן אמון במשיבים כי יקיימו את תנאי השחרור (ראו והשוו: בש"פ 8389/15 אבו כאטר נ' מדינת ישראל, פסקאות 19-18 (27.12.2015); בש"פ 4720/15 בן משה נ' מדינת ישראל, פסקאות 20-19 (28.7.2015)).

           אשר על כן, יש לקבל את הערר ובהתאם אני מורה על ביטול החלטתו של                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                בית המשפט המחוזי ועל השבת החלטתו של בית משפט השלום על כנה באופן המורה על הארכת מעצרם של המשיבים עד ליום 18.4.2017.