מדינת ישראל נ' אוריל

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום באשקלון מיום 6.6.21 בת.פ. 36415-03-21, במסגרתה הורה ביהמ"ש על איסור פרסום שמו של המשיב "עד החלטה שתתקבל לאחר שמיעת עדות המתלוננת" (עמ' 4 לפרו' שו' 2-1).

בתמצית ייאמר כי נגד המשיב, רופא משפחה, הוגש כתב אישום, במסגרתו מיוחסת לו עבירה של מעשה מגונה נגד מטופלת שהגיעה לטיפול במרפאה.

בכלל זאת, לפי הנטען, ביום 28.7.20 הגיעה המתלוננת לקופת חולים בשל כאבים בבטן, והופנתה לטיפולו של המשיב. אחר שבדק אותה, הפנה אותה המשיב לחדר מיון בבית החולים, תוך שביקש כי תחזור אליו לאחר קבלת תוצאות הבדיקות. בבית החולים נאמר למתלוננת כי הבדיקות תקינות. למחרת היום, התקשר אליה המשיב וביקש כי תגיע למרפאה, וכי יקבל אותה ללא תור.

ביום 30.7.20 הגיעה המתלוננת לחדרו של המשיב במרפאה ולאחר שהתלוננה על כאבים באזור הלב, בדק אותה המשיב באזור החזה באמצעות סטטוסקופ, ואמר לה שאינו שומע משהו חריג. המשיב שאל את המתלוננת האם בדקה את החזה למציאת 'גרורות'. משהשיבה בשלילה, אמר לה המשיב כי הוא מבקש לבדוק זאת, תוך שהכניס ידו לתוך חולצתה ומישש את החזה. אחר זאת, ביקש המשיב מהמתלוננת לשכב על מיטת הטיפולים, ובסופה של הבדיקה הציע לה לסור למרפאתו הפרטית מיד עם תום המשמרת שלו בקופת החולים, ללא תשלום מצדה.

המתלוננת הגיעה למרפאה הפרטית של המשיב. זה הורה לה להוריד את השמלה ולשכב על מיטת הטיפולים. לאחר מכן ביקש ממנה להסיר את החזייה לצורך טיפול ב"כוסות רוח". אחר שעשה טיפול ב"כוסות רוח", תוך עיסוי גבה, הורה לה המשיב להסתובב על הגב, ואז החל לעסות את כפות רגליה, את השוקיים והירכיים. במהלך העיסוי, כאשר המשיב לחץ על עצם ליד המפשעה, אמרה לו המתלוננת שכואב לה. המשיב הכניס ידו מתחת לתחתוניה והניח ידו על איבר מינה ללא הסכמתה.

המתלוננת שאלה את המשיב לפשר מעשיו, תוך שציינה כי "יש לה בעל". המשיב לא התרשם מכך, ולאחר מכן הוציא ידו מתחתוניה ומצץ עם פיו את פטמתה בשד הימני. בשלב כלשהו אף עיסה את שדיה בשתי ידיו. המתלוננת אמרה למשיב להפסיק, והוא מצדו השיב כי הטיפול הסתיים.

בכך, לפי הנטען בכתב האישום, ביצע המשיב במתלוננת, בלא הסכמתה, מעשים לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיני.

עובר להגשת כתב האישום, במסגרת הליכי מעצר הימים הורה בימ"ש קמא על איסור פרסום שמו של המשיב. לאחר שהוגש כתב אישום, הגיש המשיב בקשה להורות כי צו איסור הפרסום אשר ניתן במסגרת הליכי מעצר הימים, ימשיך לחול גם לאחר הגשת כתב האישום. הורָתה של הבקשה נעוצה בהוראת סעיף 70(ה1)(1) לחוק בתי המשפט, הקובע כי אם הורה ביהמ"ש על איסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, "יפקע האיסור עם הגשת כתב האישום נגד החשוד, אלא אם כן קבע בית המשפט אחרת". 

אחר שהוגשה תגובת המערערת, ניתנה החלטת בימ"ש קמא מיום 11.5.21, במסגרתה נקבע כי עיקרון פומביות הדיון גובר במובהק על רצונו של המשיב להגן על שמו הטוב. ביהמ"ש ציין כי דגש רב ניתן לכך בפסיקה, בפרט לגבי רופאים שהוגשו נגדם כתבי אישום בעבירות מין. עוד נקבע: "אינני סבור כי העבירה בגינה הואשם הנאשם הינה ברף הנמוך. עבירה של מעשה מגונה היא עבירת מין חמורה ואין להקל בה ראש" (ס' 14 להחלטה). על יסוד האמור, ולאחר ששוכנע כי עניינו של המשיב אינו בא בקהל המקרים המצדיקים סטייה מעיקרון פומביות הדיון, קבע ביהמ"ש כי אין הצדקה להמשך צו איסור הפרסום שניתן במסגרת הליכי מעצר הימים, ולפיכך, הורה על ביטול הצו.