החלטה
בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לסיום ההליכים המשפטיים נגדו.
כתב האישום מייחס למשיב עבירות של סחיטה באיומים בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 428 סייפא לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"), והדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק, בכך שדרש כספים מהמתלוננים, הוריו של אדם ששימש עד תביעה נגד המשיב בתיק בגינו הושת על המשיב מאסר בפועל, תוך כדי איומים, וכן הורה להם שלא להתלונן נגדו במשטרה.
ראיות לכאורה – עיינתי בחומר החקירה ונחה דעתי כי הוא מקים תשתית ראייתית הולמת, על מנת לקשור את המשיב לביצוע העבירות נשוא האישום.
המתלוננת, אמו של עד התביעה, מספרת בהודעתה על השתלשלות העניינים אשר מפורטת בכתב האישום. אני מפנה בהקשר זה, למשל להודעה מיום 20.1.10, בשורה 17 – 18, שם אומרת המתלוננת כי המשיב דיבר בצורה יפה, אך אמר שהכסף הזה הוא פיצוי לשנה, שישב בכלא ואם משלמים אז "מפה לא יקרה כלום". כמו כן, אני מפנה להודעתה של המתלוננת, מיום 12.1.10. ראשית אפנה להלך הרוח שלה בחקירה, אשר נרשם בשורה 11 (המתלוננת בכתה כל החקירה), כמו כן, אני מפנה לשורה 37, שם מספרת המתלוננת שנאמר לה על ידי המשיב כי אסור לה לדבר על כך עם אף אחד ובוודאי לא עם המשטרה, שאם לא כן יהיו להם בעיות גדולות.
בנוסף, אני מפנה לשורות 61 ואילך, להודעת המתלוננת, שם היא מתארת את הלך רוחו של בנה, אשר ניסה לגייס כספים על מנת לשלם למשיב וכאשר ביקשה להתלונן במשטרה, אמר לה בנה שתעשה מה שהיא רוצה אבל שתקח בחשבון שכולם מתים.
הסניגור טען כי לכל היותר מדובר בהסדר כספי, לשלם לו בגין תקופת מעצרו, אלא שברי כי לא ניתן לראות בתשלום זה פיצוי במשמעותו המשפטית, גם אם המשיב והמתלוננים מכינים אותו בשם זה.
הסינגור גם טען כי בנם של המתלוננים לא טען כי נסחט וגם טענה זו אינה מתיישבת עם הראיות, באשר מהודעתו של ניקולאס, מיום 19.1.10, עולה כי הוא פוחד מהמשיב (שורה 63). עוד עולה מההודעה כי לאחר שנדרש על ידי המשיב לשלם "פיצוי", הוא ארז את מטלטליו ונסע לשדה התעופה במטרה לעזוב את הארץ, כי לא היה לו כסף.
אני סבורה כי גם דברים אלה מלמדים על חששו של ניקו מהמשיב.
נוכח דברים אלה, בוודאי אין לקבל את טענתה הסניגור, לפיה הוריו של ניקו ניסו לעזור לבנם, לאחר שהתבייש כי הוא חייב כסף למאן דהוא, ואין לו על מנת להחזיר, שכן כפי שהראתי לעיל, אין מדובר בבושה אלא בפחד ובחשש אמיתי וגם אין מדובר בחוב במשמעותו המשפטית, אלא בדמי סחיטה.
הפחד והחשש מהמשיב עולים כחוט השני בהודעותיה של המתלוננת ושל בנה ניקו, ואין כל אינידקציה לטענת הסניגור לפיה מדובר באנשים שמבקשים להפליל את המשיב על רקע סכסוך קודם. עוד אציין כי קיימות ראיות לכך שניקו שילם כספים למשיב בזמן שהיה המשיב בבית הסוהר, והדברים עולים גם מהודעתו של ניקו, גם מהודעתה של אמו של המשיב, אשר היא זו שהפקידה את הכספים בדואר, וגם מהודעתו של המשיב עצמו, אשר מודה כי קיבל כספים מניקו, גם שטוען לכספים נמוכים יותר. כאשר ניקו נשאל מדוע לא נתן את הכספים בעצמו, אלא הפקיד אותם באמצעות שליח, הוא השיב שפחד להיפגש עם המשיב.
חיזוק לכל הנ"ל, אנו יכולים למצוא בטלפונים שבוצעו למתלוננים ממכשיר טלפון שהוחזק על ידי אדם שמתגורר עם המשיב.
עוד אציין כי חומר החקירה שאליו התייחסתי, מקים ראיות קבילות ולא עדויות שמיעה כטענת הסניגור, שכן המתלוננת שוחחה ישירות עם המשיב ומובן שגם ניקו שוחח ישירות עם המשיב.
אשר על כן, אני קובעת כי קיימות בתיק ראיות לכאורה.
עילת המעצר הינה עילה של מסוכנות ואני סבורה כי הסניגור אינו חולק על כך שסחיטה באיומים הינה עבירה שמקימה עילת מעצר, בנוסף, אני מפנה לעברו הפלילי של המשיב, אשר כולל ארבע הרשעות קודמות בעבירות מגוונות, כולל עבירות אלימות קשות.
ניתנה והודעה היום כ' שבט תש"ע, 04/02/2010 במעמד הנוכחים.
טלי חימוביץ, שופטת
החלטה
החלטה תינתן ביום 8.2.10, בשעה 13:00.
המשיב יובא על ידי שב"ס.