כנגד הנאשמת הוגש כתב אישום המייחס לה עבירה של אי ציות לתמרור 302 המוצב בדרך בכיוון נסיעתה ואי מתן זכות קדימה בצומת וזאת בניגוד לתקנה 64(ד) ותקנה 22(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961.
הטענה העובדתית היא שבתאריך 15/01/2012 בשעה 16:35 נסעה הנאשמת ברכבה מכיוון שילה לכיוון צומת כביש 60 ועל אף התמרור המוצב בכיוון נסיעתה, היא נכנסה לצומת ממצב של עצירה ולא נתנה זכות קדימה לניידת המשטרתית (להלן: "הניידת") שנסעה משמאלה בכביש 60 מכיוון דרום לצפון.
בדיון מיום 19/03/2012 הודתה הנאשמת בנהיגה ברכב, בזמן, במקום, בקיומו של התמרור ובעצירה אולם היא כפרה באי מתן זכות קדימה.
בכפירתה המפורטת טענתה הנאשמת כי עצרה את רכבה בצומת ואילו משמאלה הגיע רכב אחר שנסע לפני הניידת שרצה לפנות ימינה לכיוון שילה- הכיוון שממנו הגיעה הנאשמת. הניידת נסעה במהירות עצומה ועל כן לא יכלה הנאשמת לראות אותה.
בדיון ההוכחות שהתקיים בפניי ביום 30/05/12 העידו מטעם המאשימה העדים הבאים:
עורך הדו"ח רס"ב אילן גואז אשר נהג בניידת (להלן: "נהג הניידת"). הדו"ח שנערך של ידו הוגש וסומן ת/1.
רס"מ יוסף סאלח, השוטר המלווה אשר ישב בניידת במושב הקדמי ליד הנהג (להלן: "השוטר המלווה") הוא ערך מזכר נלווה לדו"ח תנועה לגבי פרטי האירוע. המזכר הוגש וסומן ת/2.
מטעם הנאשמת העידה הנאשמת בעצמה והנוסעת שהיתה עימה ברכב גב' צופיה עמר (להלן: "הנוסעת").
בהתאם לגרסת נהג הניידת, כאשר נסע על ציר 60 מדרום לכיוון צפון הגיעה הנאשמת מצד ימין של כיוון נסיעתו מכיוון שילה ורצתה לפנות שמאלה לכביש 60 לדרום. בהתקרב הניידת, נכנסה הנאשמת לצומת, דבר שגרם לבלימת הניידת, סטייתה שמאלה לנתיב הנגדי וחזרתה חזרה לימין לאחר הצומת. נהג הניידת העיד כי עשה פרסה במקום, חזר חזרה לצומת והורה לנאשמת לעצור. לטענתו, המקרה זכור לו היטב גם מעבר לאמור בדו"ח. לגרסתו שדה הראייה במקום פתוח לחלוטין והוא נע בין 200 ל- 300 מטר מהכיוון שממנו הגיעה הניידת.
בחקירתו הנגדית הכחיש נהג הניידת את טענת הנאשמת כי נסע במהירות גבוהה. לטענתו, הניידת נסעה לכל היותר במהירות של 65 קמ"ש היות והיה באכיפת מהירות עם מכשיר דבורה בכביש בו המהירות המותרת היא 80 קמ"ש.
השוטר המלווה תמך בגרסת נהג הניידת, הוא אישר כי הניידת לא נסעה במהירות גבוהה ואף אישר כי שדה הראייה מהכיוון שממנו הגיעה הניידת היה פתוח, כך שהיתה לנאשמת אפשרות להבחין בניידת במרחק של כ- 400 מטר.
בעדותה בפניי מסרה הנאשמת כי הגיעה לצומת של כביש 60 מכיוון שילה ורצתה לפנות שמאלה. לאחר שעצרה את רכבה על מנת לתת זכות קדימה לרכבים שעברו בצומת, היא התחילה לפנות שמאלה באיטיות עת שוידאה שהכביש ריק לחלוטין. כאשר היתה בתחילת הפנייה שמאלה, אז ראתה את הרכב המשטרתי בסמוך אליה ולטענתה אינה יודעת מהיכן בא רכב זה "אני לא יודעת מאיפה הוא נחת, מהשמיים" (עמ' 4 לפרוטוקול ש' 8). לטענתה הרכב המשטרתי היה במהירות גבוהה מאוד דבר שגרם לו לבלום ולסטות. בהמשך עדותה היא חזרה על הטענה שרכב אחר נסע לפני הניידת ורצה לפנות ימינה וכי יתכן שהניידת הגיחה מאחורי רכב זה והיא לא ראתה אותה. הנאשמת אישרה בחקירתה בפניי כי שדה הראייה משמאלה פתוח לחלוטין.
עדותה של הנוסעת היתה עדות מגוננת והיא באה מפי מי שאינו מחזיקה ברשיון נהיגה וחוקי התעבורה אינם נהירים לו. בניסיון להסביר את התנהגות הנאשמת טענה הנוסעת כי, הנאשמת לא התכוונה לעשות תאונה (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 19-20) "היא היתה ממש בסדר" (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 32). בניגוד לגרסת הנאשמת הכחישה הנוסעת בחקירתה הנגדית דבר קיומו של רכב נוסף שנסע לפני הניידת (עמ' 7 לפרוטוקול ש' 18-25).
לאחר שבחנתי את גרסת התביעה אל מול גרסת ההגנה אני קובע כי התביעה הצליחה לבסס את החשדות המיוחסים לנאשמת מעבר לכל ספק סביר ועל כן החלטתי להרשיעה.
עדותה של הנאשמת בפניי לא יכולה לסייע להגנתה, אם כי היא ביססה את החשדות המיוחסים לה בכתב האישום ודי היה בדבריה כדי להרשיע אותה בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום.
מעבר לאמור לעיל, הרי עדויותיהם של נהג הניידת והשוטר המלווה היו עדויות אמינות, עקביות וקוהרנטיות ואין שום טעם לפקפק בגרסותיהם. מדובר בשוטרים ותיקים ומנוסים אשר העידו בצורה ברורה וחד משמעית כי הנאשמת נכנסה לצומת תוך אי מתן זכות קדימה לניידת המתקרבת, דבר שאילץ אותה לסטות שמאלה לנתיב הנגדי על מנת למנוע התנגשות ברכב הנאשמת.
לעומת זאת, הנאשמת לא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי לסתור את החשדות המיוחסים לה. נהפוכו, גרסתה כאמור אף תמכה בגרסת המאשימה שהיא בעצם לא נתנה זכות קדימה לרכב המשטרתי ואלמלא בלימתו וסטייתו של הרכב המשטרתי לנתיב הנגדי היתה מתרחשת תאונה בין שני הרכבים.
אינני מקבל את טענת הנאשמת כי רכב אחר שנסע לפני הניידת הסתיר את שדה ראייתה. עפ"י כל העדויות, גם של הנאשמת, המדובר הוא בשדה ראיה פתוח ואין שום סיבה שלא תבחין בניידת המתקרבת מלבד חוסר תשומת ליבה למתרחש בצומת. בנוסף, לא מצאתי תימוכין לגרסה זו של הנאשמת מלבד עדותה שלה, חרף עדויותיהם הנגדיות של עדי המאשימה והעדה מטעם הנאשמת.
לאור המסקנות אליהן הגעתי לעיל החלטתי להרשיע את הנאשמת בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום.