מדינת ישראל נ' שיתי

החלטה

בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם ביום 27/10/11 במסגרתו הורשע בעבירות של נהיגה כשרשיון הנהיגה לא היה תקף וללא פוליסת ביטוח בת תוקף.

שיהוי - הבקשה הוגשה ביום 25/12/11 למרות שהנאשם ידע על קיומו של פסק הדין נגדו עוד ביום 6/11/11 ולא דרש את ההודעה על כך מהדואר (ראה אישור המסירה "לא נדרש" שבתיק בדבר הודעת הקנס). הבקשה לוקה, אם כך, בשיהוי, כשאין בפני כל בקשה להארכת מועד או כל טעם, בבקשה לביטול פסק הדין, לאיחור בהגשת הבקשה. די היה בכך כדי להביא לדחייתה, אך רק לא בשל כך אני מוצא לדחותה.

באשר לשאלת העדר ההתייצבות למשפט - הנאשם זומן כדין בהזמנה למשפט שנמסרה לו במסגרת הדו"ח שנרשם נגדו ע"י השוטר ומכאן שהוזמן כדין וניתן לו יומו ואם לא התייצב אין לו אלא להלין על עצמו. הטענה כי נסע לחו"ל באותה עת, אין בה כדי להושיעו. שכן, היה עליו לפנות לבית המשפט הדן בעניינו ולבקש את דחיית הדיון ולא לעשות דין לעצמו.

באשר לשאלת עיוות הדין וסיכויי הגנה שהיא לטעמי השאלה העיקרית - הבהרתי בהחלטה שנתתי כי הואיל ומדובר בעבירה של אי קיומו של רשיון נהיגה תקף, הגנת הנאשם פשוטה – הצגת רשיון תקף למועד הדו"ח או אישור משרד הרישוי על כך. ככל שיש לו הגנה, פסק הדין היה מבוטל כדי למנוע עיוות דין.

העבירה היא מיום 21/4/11 הנאשם הציג אישור מצב רשיון ממשרד התחבורה המעיד, כי במועד רישום הדו"ח לא היה ברשותו רשיון נהיגה תקף.

לפיכך, אין לנאשם הגנה מפני המיוחס לו בכתב האישום, לא קיים חשש לעיוות דין, וממילא אין מקום לבטל את פסק הדין.

בחנתי שוב את העונש שהוטל על הנאשם, למרות שאין בכך כדי להקים עילה לביטול פסק הדין ולא מצאתי כי הוא חורג ממתחם הענישה המקובל או בלתי סביר. כפי שנומק בגזר הדין, מדובר בנאשם שנהג ברכב עם רשיון נהיגה לא תקף מאז 2007. לנאשם 31 הרשעות קודמות וגיליון הרשעותיו מלמד על ביצוע עבירות חוזרות. בנסיבות אלה, גם בעונש אין מימד של עיוות דין והוא ראוי ומידתי.

הבקשה נדחית.

הקנס המקורי ככל שלא שולם ישולם תוך 45 יום ללא תוספות פיגור, מעבר למועד זה יתווספו עליו תוספות פיגור.

ניתנה היום, ט"ז שבט תשע"ב, 09 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.