החלטה
1.בפני טענה מקדמית לפיה "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" בהתאם לסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], תשמ"ב - 1982.
2.הנאשם הואשם בתקיפה הגורמת חבלה של ממש, בגין ארוע מיום 8.6.07, על רקע של "סכסוך דרך". אליבא לעובדות כתב האישום, המתלוננת שמרה על מקום חניה פנוי ברחוב. משלא נענתה לדרישתו לפנותו החל, עפ"י הנטען, להתקדם בנסיעה ולהחנות את רכבו, תוך שפגע ברגליה וגרם לסימנים כחולים שיטחיים בשוקיה.
התלונה הוגשה 4 ימים אחרי, ביום 11.6.07. הנאשם נחקר למעלה מחצי שנה אחרי, ביום 16.1.08?!! כעבור כ - 10 חודשים, ביום 12.11.08, הודע לו כי הוחלט לסגור את התיק "מחוסר ראיות".
כעבור כחודש, ביום 10.12.08, הגישה המתלוננת ערר על החלטת הסגירה.
במקביל פנה הנאשם, באמצעות ב"כ דאז, ביום 17.12.08, בבקשה לשינוי עילת הסגירה. ביום 19.1.09 נדחתה בקשתו ע"י רמ"ח התחנה והודע לו שהפניה הועברה ליועמ"ש מרחב שרון. ביום 24.2.09 נשלחה תזכורת נוספת וביום 14.3.09 הודע על החלטת קצין אח"מ לשנות את עילת הגניזה ל"חוסר אשמה".
במקביל נמשך הטיפול בערר שהגישה המתלוננת. ביום 8.9.09 נשלחה לכתובתו הודעה ע"י פרקליטות המדינה שהוגש ערר, שהתיק נפתח ושקיימת אפשרות שיוגש נגדו כתב אישום. המסמכים הנוספים מיום 16.9.09 ו - 4.11.09 מלמדים כי הוחלט על קבלת הערר וניתנה הוראה על הגשת כתב אישום בעבירת תקיפה. כתב האישום הוגש ביולי 2010.
3.ב"כ הנאשם טען לאינטרס ההסתמכות ול"השתק" כלפי המדינה אשר מחד בדקה את טענותיו ואף קיבלה את בקשתו ומנגד, בהליך מקביל, קיבלה את הערר.
נטען שהנאשם לא קיבל את ההודעה מיום 8.9.09, על פתיחת התיק בעניינו, הגם שזו נשלחה לכתובתו. נטען, בנוסף, שעל קיומו של כתב אישום נודע לו משיחה טלפונית במסגרתה נתבקש להתייצב לדיון, וזאת כשנה לאחר קבלת ההודעה שהתיק בעניינו נסגר מ"חוסר אשמה".
במסגרת התאור הכרונולוגי של השתלשלות העניינים נמסר כי ההודעה הטלפונית בדבר סגירת התיק מ"חוסר אשמה" לא סיפקה אותו ועפ"י הצעת הרמ"ח הוציא גליון הרשעות קודמות. דא עקא והגליון לא הוצא סמוך לקבלת ההודעה ביום 14.3.09, אלא רק ביום 3.11.09, לאחר מועד שליחת ההודעה מיום 8.9.09 בדבר פתיחת התיק בעניינו, מה שמעורר סימני שאלה באשר למניעים להוצאת הגליון והעיתוי.
עוד נטען שההנחיה בדבר הגשת כתב האישום התבססה על טעות של הפרקליט הבודק אשר סבר, בשוגג, כי נמצאה ראיה חדשה בדמות תיעוד רפואי שהומצא ע"י המתלוננת, בעוד התיעוד היה קיים כל העת בתיק.
נטען בהקשר זה כי לא נמצאה כל ראיה או נסיבה חדשה שהיתה יכולה להצדיק את שינוי ההחלטה. על סמך האמור עתרו לביטולו של כתב האישום.
4.מנגד ציינה ב"כ המאשימה כי סמכות הביטול תופעל רק במקרים נדירים. אישרה את השתלשלות העניינים המתוארת תוך שציינה, ובצדק, שאין כל דרישה בחוק לקיומן של נסיבות חדשות על מנת לפתוח את התיק מחדש. הדגישה כי אין לנאשם זכות מוקנית שתיקו לא יבדק מחדש מבחינת אינטרס הציבור, ובלבד שהדבר ייעשה ע"י הגורם המוסמך לכך, וכך נעשה בעניינו.
הבהירה כי הערר התקבל משסברה פרקליטות המדינה כי קיים עניין ממשי במיצוי ההליך מאחר ותגובתו, הסעת רכבו לעבר המתלוננת, במכוון, חרגה מכל פרופורציה, הינה מסוכנת וחמורה ויש בה כדי להצביע על נטילת סיכון בלתי סביר.
משכך, ומאחר וההחלטה אינה נגועה באי סבירות קיצונית ביקשה שלא לראות בה משום רדיפה או התעמרות המצדיקים שימוש בהגנה.
5.ואמנם, אין כל דרישה בחוק לקיומן של נסיבות חדשות לצורך פתיחת תיק לאחר בחינתו מחדש.
"אכן פתיחת תיק מחדש לאחר שכבר נשלחו הודעות כדוגמת ההודעות בתיק הנוכחי, צריכה להעשות בזהירות הראויה, ודאי לא כדבר שגרתי ואני מוכנה לומר, כי הדבר יעשה רק במקרים הראויים. מן הראוי, כי הגוף המוסמך (משטרה או פרקליטות) יבדקו עצמם היטב לפני שהם מודיעים על סגירת תיק, ועל אחת כמה וכמה לפני שהם מבטלים החלטה כזו.
אזרח רשאי לצאת מנקודת ההנחה כי פרשיה הסתיימה, כאשר הוא מקבל הודעה מסוג זה שקיבלו המתלוננים" (ע"פ (ת"א-יפו) 545/98 מ"י נ. פינקלשטיין).
ביהמ"ש, בהלכת בורוביץ, קבע מבחן תלת שלבי. בשלב הראשון, זיהוי הפגמים ועוצמתם. בשלב השני, בחינה האם בקיום ההליך, חרף הפגמים, יש משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. והשלישי, במידה וכן, האם לא ניתן לרפא את הפגמים באמצעים מתונים ומידתיים יותר מאשר ביטולו של כתב האישום.
6.ומן הכלל אל הפרט, במקרה דנן נראה כי מלכתחילה לא התייחסו אל התלונה ברצינות הראויה, יתכן ועקב כך שלא הוגשה סמוך לאחר הארוע אלא כעבור 4 ימים. שהרי, הנאשם נחקר לראשונה כעבור למעלה מחצי שנה.