מדינת ישראל נ' רביד

החלטה

לפני בקשה להאריך את משך פסילתה של המשיבה עד לגמר בירור הדין בתיק, בהתאם לסעיף 47 (ט) לפקודת התעבורה.

1.ביום 26.3.13 נהגה המשיבה ברחוב קלישר בת"א ממזרח למערב והתקרבה לצומת עם רחוב הכרמל. בצומת, בכיוון נסיעה המשיבה, היה מוצב אותה עת תמרור 302. באותה שעה נסעה מכונית אחרת ברחוב הכרמל מימין לשמאל המשיבה. על פי הנטען, נכנסה המשיבה לצומת מבלי לתת זכות קדימה לרכב החוצה ושני הרכבים התנגשו ונגרם נזק רכוש. יתרה מזו: בבדיקה שנערכה למשיבה התברר כי נהגה, לכאורה, בשכרות שכן בגופה נמדדו 465 מק"ג אלכוהול לליטר אויר נשוף.

2.לאור האמור הוגש נגד המשיבה כתב אישום המייחס לה עבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה בקלות ראש ואי ציות לתמרור 302. במקביל הוגשה בקשה זו.

3.ב"כ המלומד של המשיבה, עו"ד לויתן, טוען כי במקרה זה אין מקום להיעתר לבקשה. מטרתו של הליך זה, כך נטען, היא למנוע מנהג מסוכן להמשיך ולסכן בנהיגתו של ציבור המשתמשים בדרך. על מסוכנותו של הנהג ניתן ללמוד משני מקורות עיקריים. האחד הוא העבר התעבורתי והאחר – נסיבות ביצוע העבירות. בענייננו, כך נטען, עברה של המשיבה צח כשלג ואין לחובתה הרשעה ולו בעבירה הפעוטה ביותר ללמדך כי בנהגת זהירה עסקינן. לעניין נסיבות התאונה נטען כי מחומר החקירה עולה כי שדה הראייה שהיה למשיבה בצומת הרחובות קלישר – הכרמל היה מוגבל בשל חנות שהייתה במקום. משמע, אין הכרח לייחס את התאונה דווקא להיותה של המשיבה מצויה במצב של שכרות לכאורה. זאת ועוד: במקרה דנא, מבחן המאפיינים שנערך למשיבה נמצא תקין לחלוטין. מכיוון שתכליתו של מבחן המאפיינים הוא לבחון את השפעת האלכוהול על תגובות הנהג, ניתן לקבוע כי גם אם נייחס למשיבה עבירה לכאורה של נהיגה בשכרות על פי ריכוז האלכוהול בגופה, הרי שמתגובותיה – כעולה ממבחן המאפיינים – לא ניתן לקבוע כי שכרות זו פגעה בתפקודיה של המשיבה בעת נהיגתה ברכב ומכאן שאין לייחס לה מסוכנות.

דיון והכרעה

לטעמי יש לקבל את הבקשה באופן חלקי כמפורט להלן.

4.אין חולק כי במסגרת הדיון נדרש בית המשפט להעריך את המסוכנות הנשקפת מהמשך נהיגתה של המשיבה לעצמה ולציבור המשתמשים בדרך. בהערכת סיכון זו מונחה בית המשפט משני מקורות עיקריים: האחד הוא עברה התעבורתי של המשיבה והאחר: נסיבות ביצוע העבירה. במקרה דנא, אין מחלוקת על קיומן של ראיות לכאורה לכך שהמשיבה נהגה בשכרות בעת התאונה שכן מבדיקה שנערכה לה נמדדו 465 מק"ג אלכוהול לליטר אויר נשוף. המשיבה מצידה הודתה בחקירה כי שתתה כוס יין אחת בליל הסדר.

5.על קיומה של "חזקת מסוכנות" הנשקפת מנהיגה בשכרות ניתן ללמוד מעיון בפסיקה. כך, מציינת השופטת נגה אוהד בב"ש (ת"א) 090192/07 יניב רדלייך נ' מ"י כי "לטעמי, עילת נהיגה בשכרות חייבת להיות עילה עצמאית לפסילה עד תום ההליכים, בלא קשר לעבר התעבורתי, בלא קשר לגיל הנוהג, בלא קשר לעיסוק הנוהג. כל מי שייתפס נוהג בשכרות יש למנוע את המשך נהיגתו המסכנת – מיידית". (הדגשה הוספה). בית המשפט העליון נדרש אף הוא לעניין ושם נקבע כי "בתקופה שבה הולך וגדל מספרן של תאונות הדרכים הנגרמות בעטיים של נהגים שיכורים, לא ניתן להשלים עם התנהגות מופקרת זאת, הואיל וכרוך בה מחיר דמים אותו נדרש הציבור הרחב לשלם כמעשה של יום יום. כדי לקדם את הרעה יש לנהוג בנהגים מסוג זה ביד קשה, ובכלל זה פסילתם מלנהוג ברכב מנועי גם בטרם הוכרע דינם על ידי בית המשפט המוסמך" (בש"פ 10865/06 אשר ישעיהו נ. מ"י (לא פורסם, 14.1.07). בפסיקה מוקדמת יותר הובעה השקפה חריפה לא פחות בנוגע למסוכנות הנשקפת מן הנוהג בשכרות. כך, קבע השופט קדמי כי "לשיטתי, הכלל הוא: מי שנוהג ברכב כשהוא במצב של שכרות – מוחזק כמי שהתגבש אצלו הלך נפש של פזיזות במשמעות שיש למושג זה בסעיף 20 (א)(2) לחוק העונשין כלפי כל תוצאה הנמנית עם פרטיה של עבירה שביצע אגב נהיגתו" (ע"פ 140/98 חוג'ה נ' מ"י, פ"ד נב(3) בעמ' 237).

העולה מן המקובץ הוא, כי די בעצם קיומן של ראיות לכאורה לכך שהמשיבה נהגה בשכרות על מנת שניתן יהיה לקבוע כי המשיבה חוסה תחת "חזקת המסוכנות" כפי שהובאה לעיל. יחד עם זאת, ולצורך הערכה כוללת של המסוכנות הנשקפת יש לטעמי ליתן משקל גם לעברה התעבורתי של המשיבה שהינו ללא רבב ולכך שהמשיבה צלחה את מבחני הביצוע (מבחני המאפיינים) בהצלחה. מכך קבעתי, אין צורך להידרש לטענות הצדדים בדבר האפשרות שתנאי הדרך הרימו תרומה לקרות תאונת הדרכים.

בהתחשב בכל האמור אני קוצב את משך הפסילה של המשיבה למשך 3 חודשים החל מתום הפסילה המנהלית.

ניתנה היום, כ"ה סיון תשע"ג, 03 יוני 2013, במעמד הצדדים.