מדינת ישראל נ' קריבולה

גזר דין

1. ביום 8.3.09 הורשע הנאשם בעבירת איומים לפי סעיף 192, בתקיפה סתם לפי סעיף 379, בתקיפה בנס' מחמירות לפי סעיפים 379 יחד עם 383 (ב)(1) לחוק העונשין.

2. העובדות אשר הקימו את ההרשעה הינן, כי במועד האירוע המתלוננת והנאשם היו נשואים אך מצויים בהליכי גירושין. ביום 3.12.08, עת היה הנאשם בגילופין, התגלע ויכוח קולני בין הנאשם ואבי המתלוננת אשר התגורר יחד עמהם במועד זה, גידף הנאשם את אבי המתלוננת, איים עליו בפגיעה שלא כדין בגופו, תוך שהוא מטיח כלפיו : "אני אהרוג אותך ואני אאשים אותך בכל מה שיקרה". במועד זה, דחף הנאשם את אבי המתלוננת. המתלוננת וביתה ניסו להרגיע את הנאשם בעוד המתלוננת קרבה אל הנאשם במטרה להרחיקו ולמנוע ממנו להכות את אביה, תקף הנאשם את המתלוננת בכך שדחף אותה בשתי ידיו והיכה בכתפה.

3. במסגרת הסדר הטיעון, הצהירה באת כוח המאשימה, כי עמדתה של המאשימה שיש להרשיע את הנאשם ולגזור עליו עונש של מאסר, בעוד עמדת הסנגוריה הייתה כי על שירות המבחן לבחון מחדש את שאלת ההרשעה.

4. בהתאם לתסקיר, הודה הנאשם בפני שירות המבחן בביצוען של העבירות כאשר הוא מקשר עבירות אלו לשתיית אלכוהול מחד אך מאידך גיסא, שלל התמכרות לשתיה חריפה. הנאשם אף פנה לעמותת 'אפשר' ומהם עלה כי הנאשם מצוי בטיפולם מזה כ-6 חודשים וכי אין הוא סובל מהתמכרות לאלכוהול אלא משימוש לרעה וכי הוא מסוגל לשמור על הפסקת השתיה.

5. תסקיר המבחן אף בחן את המערכת הפנים ביתית של הנאשם ומהתרשמותם עלה כי לאורך השנים קיימת בעיית זוגיות אשר נבעה מפערים בין בני הזוג, מהתפיסות השונות באשר לכל אחד במשפחה וקשיים אלו החריפו עם כניסתו של אבי המתלוננת לגור יחד עם בני הזוג וילדיהם.

6. בתסקיר מיום 5.7.09, לא מצא שירות המבחן ליתן המלצה טיפולית, וביקש להטיל על הנאשם עונש מרתיע אשר לא יפגע בנאשם כאב וכמפרנס. משהובהר לשירות המבחן כי חובה עליו להתייחס לעניין הרשעתו של הנאשם, נשלח תסקיר משלים ביום 3.11.09 ממנו עולה כי לנאשם חשש כי באם יורשע בדין לא יוכל להתקדם במסגרת עבודתו הנוכחית ויתקשה במידת הצורך במציאת מקום עבודה התואם את נתוניו. כמו כן, הציג הנאשם בפני שירות המבחן מכתב ממעסיקו- נ/1. ולאור זאת המליץ שירות המבחן על צו של"צ בלא הרשעה בדין.

7. ב"כ המאשימה עתר להותיר את ההרשעה על כנה שכן המאשימה סבורה כי האינטרס הציבורי גובר על אינטרס הנאשם וכי אין מקום להיעתר לבקשה. לטעמה של המאשימה, העונש הראוי הוא מאסר על תנאי, התחייבות וכן צו לשל"צ.

מאידך גיסא, הסניגורית פירטה בהרחבה את הדרך בה צעד הנאשם הן לעניין לקיחת האחריות והן להליך אשר עבר במסגרת עמותת 'אפשר' בכל הקשור לבעיית השתייה.

לטעמה של הסניגורית, מכתבו של המעביד – נ/1 , מלמד כי הנאשם יפגע מהותית באם ההרשעה תיוותר על כנה ובוודאי ובוודאי שהאינטרס הציבורי בטל הוא לעומת האינטרס הפרטי של הנאשם לפרנסת משפחתו.

8. הסניגורית צירפה כאמור שני מסמכים מטעמו של המעסיק. האחד- מיום 28.1.09 (נ/2) ועניינו תיאור מקצועיותו של הנאשם וכי הוא עובד בחברת דנקו מספר שנים במקצועיות ובחריצות רבה וכי החברה נרתמה לעזור לנאשם עקב הסתבכותו באירוע האלים. השני- מיום 26.6.09 (נ/1) מלמד כי עסקינן בנאשם שהינו מסגר מקצועי העובד בחברה כ-10 שנים וכי במסגרת עבודתו "הוא נמצא לעיתים קרובות באתרים בהם מזמיני העבודה דורשים כי לעובדים במקום לא יהיה רישום פלילי".

בכל הכבוד, מסמך זה אינו מלמד כי באם תיוותר ההרשעה על כנה, יפגע במקום עבודתו או תיפגע פרנסתו. אין ספק שלמעביד נוח יותר שבאמתחתו יהיו עובדים בלא הרשעות אולם אין בכך כדי ללמד על אפשרות פגיעה ולו מזערית בנאשם.

9. הכלל הוא כי יש להרשיע אדם בשל ביצועה של עבירה. בע"פ 2083/96 כתב נ' מ"י פד"י נב(3) בעמ' 337 נקבעו המבחנים לאי ההרשעה. על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וסוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסויים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים. עוד אוסיף ואומר, כי בהתאם להלכה בע"פ 5102/03 מ"י נ' קליין, הרי שחריגה מן הכלל של הרשעת נאשם בעבירה שיוחסה לו, תיעשה במקרים חריגים ומיוחדים כאשר עלול להיווצר פער בלתי נסבל בין עצמת הפגיעה של הנאשם האידיוידואלי לבין התועלת שתצמח לחברה ולאינטרס הציבורי מקיומה של ההרשעה.

10. התוצאה הינה, שאני קובע כי ההרשעה תיוותר על כנה. באשר לעונש הרי שלעניין זה אני סבור כי ניתן להסתפק בענישה הצופה פני העתיד, תוך היותו של הנאשם תחת עינו הפקוחה של שירות המבחן.

11. אשר על כן, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים:

(א) מאסר על תנאי של 7 חודשים למשך 3 שנים מהיום שלא יעבור עבירה שעניינה אלימות.

(ב) הנאשם יחתום על כתב התחייבות להימנע מעבירה שעניינה אלימות למשך 3 שנים מהיום. סכום ההתחייבות 5,000 ₪. לא תיחתם ההתחייבות- ייאסר ל-14 יום.

(ג) אני מעמיד את הנאשם בפיקוח שירות המבחן לתקופה של 12 חודשים מהיום.

זכות ערעור לביהמ"ש המחוזי בתוך 45 ימים.

ניתן היום, י"ג כסלו תש"ע, 30 נובמבר 2009, בהעדר הצדדים.