מדינת ישראל נ' קליימן ואח'

החלטה

בישיבת 6/6/2010 הסתיימה פרשת התביעה והתיק נקבע לשמיעת פרשת ההגנה. ביום 8/6/2010 הגישה ב"כ המאשימה בקשה להבאת עד תביעה לחקירה נוספת על מנת להגיש באמצעותו מסמכים נוספים. לטענתה, מדובר במסמכים שהגיעו לידיה ביום הדיון, עם שובה מבימ"ש, וזאת ביוזמת חברת סופר פארם ובלא שהחומר נתבקש ע"י התביעה. החומר כלל מסמכים רבים שהיו מרביתם כבר ברשות הסנגור וחלקם אף הוגש לתיק בימ"ש למעט ארבעה מסמכים שבהם ראתה התובעת חיזוק לראיות התביעה ועל כן, מבקשת היא להגישם. החומר הועבר מיד לסנגור והוא מצוי בידיו, איפוא, כבר מזה כ- 3 חודשים.

התובעת מבהירה כי מדובר בהיקף חומר מצומצם ביותר ואף שיש בו כדי לחזק את ראיות התביעה, אין בו משקל מכריע לצורך הוכחת האמור בכתב האישום.

הסנגור מתנגד לבקשה. לטענתו נהגה התביעה ברשלנות בכך שלא דאגה כי החומר כולו יהיה ברשותה בטרם הגשת כתב האישום. הוא חולק גם על טיעוני התובעת בנוגע ללוחות הזמנים אך עיקר טענתו מתייחסת לעובדה, כי עפ"י מצג שהציגה בפניו התביעה, עובר לישיבת 6/6/2010, ניהל את הגנת הנאשמות באותה ישיבה, חקר את העדים ולמעשה אף חשף את קו ההגנה של הנאשמות. בנסיבות אלו טוען הוא, כי יהיה בהוספת המסמכים משום עיוות דין כלפי הנאשמות והגנתן תיפגע באופן חמור. עוד מצויין הוא כי העד לא נחקר לגבי אותם מסמכים ועל כן, אין הוא יודע למעשה מה אמור העד לומר לגביהם.

דומה כי אין צורך במעמד זה לערוך ניתוח מקיף של הפסיקה והמצב המשפטי הנוגע להוספת עדים והוספת ראיות לאחר תום פרשת התביעה. השורה התחתונה בהקשר זה כי לבימ"ש נתון שיקול הדעת לקבל חומר ראיות נוסף מטעם התביעה גם לאחר תום פרשת התביעה, אם סבור הוא כי הדבר נחוץ לשם גילוי האמת ובלבד שלא יהיה בכך כדי לפגוע בהגנת הנאשם. שיקול הדעת שעל בימ"ש להפעיל, איפוא, נוגע בעיקר לשאלת האיזון שבין האינטרס הציבורי שבחשיפת עבירות וגילוי האמת לבין זכותן של הנאשמות לנהל את הגנתן באופן הוגש ועל יסוד כתב אישום וחומר ראיות ידועים. במסגרת שיקולים אלו נלקחת בחשבון עוצמת הפגיעה בכל אחד מן הצדדים, דהיינו: עד כמה יש בדחיית הבקשה כדי לפגוע ביכולת התביעה להוכיח את האמור בכתב האישום ובכך לפגוע בציבור כולו ומאידך עד כמה יש בקבלת הבקשה כדי לפגוע בהגנת הנאשמות ולהעמידן במצב גרוע יותר מבחינת הגנתן. ודוק: אין בעצם העובדה כי החומר מחזק את גרסת התביעה כדי להוות פגיעה בהגנת הנאשמות והפגיעה נוגעת לשאלת יכולתם של הנאשמות ובא כוחן לכלכל את ההגנה כראוי.

סבורני כי בנסיבות העניין, לאחר עריכת האיזון האמור לעיל, אין מקום להתיר את התוספת הראייתית המבוקשת ע"י התובעת. כפי שהובהר, הנזק שייגרם לציבור כתוצאה מדחיית הבקשה במקרה זה אינו נזק כבד משום שאין מדובר בראיות מכריעות. מאידך, הוספת ראיות אלו לאחר שכל עדי התביעה העידו ונחקרו בחקירה נגדית ע"י הסנגור, לאחר שקו ההגנה נקבע כבר ע"י הסנגור על יסוד החומר שהיה אז ואף נחשף לעיני התביעה במסגרת החקירות הנגדיות, יש בהוספת אותו חומר היום כדי לפגוע באותה הגנה ולמעשה להעמיד את הנאשמות במצב בלתי הפיך בו החומר המונח בפני בימ"ש היום איננו אותו חומר שהיה מונח בשעת חקירת העדים.

מודעת אני לעובדה כי מדובר בחומר חקירה מצומצם ביותר ולאור העובדה כי משקלו אינו מכריע עבור התביעה, ספק אם יש בו גם כדי להכריע לרעה את הגנת הנאשמות ואולם, החשש לאותה פגיעה מתקיים ובנסיבות העניין הוא גובר הצורך בהוספת אותו חומר ראייתי.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

ניתנה והודעה היום כ"ז באלול התש"ע, 06/09/2010 במעמד הנוכחים.

לילי יונג-גפר, שופטת

סגנית הנשיא

החלטה

אני קובעת התיק להמשך שמיעת פרשת ההגנה ליום 20/12/2010 שעה 09:30.

ניתנה והודעה היום כ"ז באלול התש"ע, 06/09/2010 במעמד הנוכחים.

לילי יונג-גפר, שופטת

סגנית הנשיא

הוקלד על ידי: חגית דהן