מדינת ישראל נ' צור

פסק דין

בפניי ערעור של המדינה על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בתל אביב-יפו (כב' הסג"נ ישראל ויטלסון) מיום 13.06.10, עת הכריע את דינו, של המשיב והרשיעו בעבירה בניגוד לתקנה 26 (2) לת"ת, דהיינו, נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, ואחר כך, גזר את דינו לעונשים שונים, בין היתר, לעונש פסילה של שישה חודשים בפועל.

המדינה מערערת על שלושה דברים: הראשון שבהם, הוא דרך ניהול המשפט – השני שבהם – טיבה של הכרעת הדין, והשלישי – מידת העונש שהטיל בית מפשט קמא על המשיב.

ב"כ המשיב סבור כי הכרעת הדין וגזר דין של בית משפט קמא ראויים הם, מתאימים לדרך שבה נוהגים בתי המשפט לתעבורה בכל הארץ, ולכן אין להתערב, לא בהכרעת הדין ולא בגזר הדין.

ראשית אומר, כי הנני דוחה את חלק הערעור לסדר הדין שבו ניהל בית משפט קמא את הדיון שם.

אכן, לו בית משפט קמא היה מכריע את הדין תוך עיון בחומר הראיות כפי שעשה, ללא הסכמת הצדדים, היה עושה מעשה שאין לעשותו, אך לא כך היה הדבר בפניי.

הסנגור אמר לבית המשפט בתחילת הדיון כי הוא מוכן שכל החומר שבידי התביעה יוגש לבית המשפט מבלי צורך להעיד עדים, והתובע הגיש את חומר הראיות, כלומר, הסכים לדרך המוצעת.

בית המשפט קמא קיבל את כל הראיות, ועל סמך אותן ראיות הרשיע את המשיב במה שהרשיע.

אחזור ואומר שללא ספק דרך ניהול המשפט כשנוהל שם איננה הדרך הרגילה ולא הנכונה, ואין לעשותה אלא בהסכמה, ומאחר ויש הסכמה העולה מהפרוטוקול ולא נטען בפניי שהייתה בקשה לתיקון פרוטוקול בבית משפט קמא, אזי עליי לדחות את הערעור בכל הקשור לחלק הזה, וכך הנני עושה.

שונה הדבר באשר להכרעתו של בית המשפט את הדין.

המשיב הואשם בבית משפט קמא בנהיגה בשכרות בניגוד לסעיפים 62 (3), 64 (ב) (א) וסעיפים נוספים בפקודה, וכן תקנה 169 (א) לת"ת (היא התקנה הקובעת את רף השכרות עפ"י בדיקות מדעיות).

כאן המקום לציין, כי המידה של ה"שכרות" שנמצאה במשיב, הייתה ברמה של 390 מיקרוגרם בליטר אוויר נשוף בבדיקת הינשוף.

כן בחומר הראיות אשר הוצג בפני בית משפט קמא, נמסרו ראיות גם לכך שנערך למשיב "מבחן ביצוע", כלומר, בדיקת מאפיינים כנערך עובר למעצרו.

באותו מבחן, כך קבע השוטר והדברים אינם במחלוקת, נדף ריח אלכוהול חזק מפיו של המשיב, השוטר גם ציין כי במצב עמידה ובמצב הליכה על קו, המשיב התנדנד והתרשמותו הכללית של השוטר הייתה שהנהג היה תחת השפעת אלכוהול כבדה.

נכון, כי היה מאפיין אחד או מבחן ביצוע אחד אשר המשיב עמד בו, בזה שהוא הצליח במבחן הבאת האצבע לאף.

אין צורך לחזור ולהזכיר את שמדובר חזור ונקבע גם בבית המשפט העליון, שבדיקת המאפיינים די בה כדי להוות ראייה מספקת לנהיגה בשכרות, ראה למשל רשות ערעור 666/86, סמי עודה נ' מ"י פסקי דין מ' (4) , 463.

גם באשר הסתמכותו של בית משפט קמא על הלכת עוזרי של בית משפט השלום בירושלים, עמדה זו לא זכתה לתמיכה, לפחות לא בבית המשפט העליון, ודי ואפנה להחלטתו של בית המשפט העליון משלשום, 05.10.10, רשות ע"פ 206/10, ג'אבר אלשיך נ' מ"י, (טרם פורסם).

"ויודגש, ... אין בפסק דינו של בית המשפט השלום בעניין עוזרי כדי לשנות את המצב המשפטי החל על עניינו של המערער. ראשית, מדובר בפסק דין שאינו חלוט..."

כאן אומר דבר נוסף: עיינתי גם בפסק הדין של בית המשפט העליון לעניין סמי עודה, וגם בפסיקה של בתי משפט מחוזיים שונים, לרבות פסק הדין עליו הסתמך בית המשפט קמא ובית המשפט המחוזי בבאר שבע, ע"פ 6559/09, בעניין ליבקין מיכאל נ' מ"י, ועדיין הנני סבור שגם מי שנמצא תחת השפעת משקרה משכר או משקאות משכרים, ואין לגביו ראייה של בדיקה מדעית כמו בדיקת דם או בדיקת ינשוף, אין מניעה, או אולי צריך לומר, יש צורך להרשיעו בנהיגה בשכרות ולא בנהיגה תחת השפעת משקה משכר.

מי שבוחן את ההגדרה על פי התקנה של העבירה, ובוחן את הגדרת שיכור, לפי סעיף 64 ב' לפקודה, יראה שעל פי סעיף 64 ב' (4), שיכור הוא גם מי שנתון תחת השפעת משקה משכר.