מדינת ישראל נ' צבישב

הכרעת דין

מבוא

בתאריך 24/2/11, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרת ע"פ 11620-09-10 (להלן: פסק דינו של בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המאשימה והורה:"על החזרת התיק לבית משפט קמא להמשך הדיון בכל שאר טענות ההגנה של המשיב". (פסקה עח' לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

מדובר בערעור אשר הוגש על ידי המאשימה בנוגע לפסק דיני מתאריך 29/7/10, שם קבעתי כי לנאשם עומד הסייג של העדר שליטה לפי ס' 34 יז' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: החוק) וכן קבעתי, כי הוא אינו בר עונשין.

השתלשלות העניינים עד כה, בקצרה

כנגד הנאשם הוגש, בתאריך 4/3/10, כתב אישום המייחס לו שתי עבירות: היזק בזדון – עבירה לפי ס' 452 לחוק והחזקת סכין שלא כדין – עבירה לפי ס' 186 (א) לחוק. על פי הנטען בכתב האישום, בתאריך 1/3/10, בסביבות השעה 09:00, קפץ הנאשם מהקומה הראשונה בביתו שברח' חיים 11 בחיפה, על רכב מסוג פולקסוואגן פאסאט שחנה מתחת לביתו, חתך יריעת בד שהיתה פרושה מעל הרכב וכן גרם לשריטה בתא המטען של הרכב. בהמשך, ירד הנאשם מהרכב ונעמד באמצע הכביש, כשהוא אוחז בידו שני סכינים ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה.

בין הצדדים לא היתה מחלוקת בנוגע לעצם ביצוע המעשים על ידי הנאשם; לא היתה מחלוקת אמיתית לגבי מצבו הרפואי – נפשי של הנאשם בזמן ביצוע העבירה, היינו כי היה במצב של Delirium Tremens (להלן – דליריום טרמנס), שנבע כתוצאה מהפסקת שתיית אלכוהול; ואף לא היתה מחלוקת כי בזמן ביצוע המעשים היה הנאשם מצוי במצב פסיכוטי במסגרתו סבר, על רקע הזיות ראיה ושמיעה, כי אנשים זרים חדרו לביתו חסמו את קווי הטלפון, חטפו את אשתו ואחד מהם החזיק במכשיר בעל להב מסתובב. על רקע זה, לקח הנאשם שני סכיני מטבח וקפץ מחלון ביתו שבקומה הראשונה על יריעת בד שהיתה פרוסה מעל לרכב לעיל ולאחר מכן ניגש לחנות סמוכה וביקש מהמוכר שיזמין משטרה.

על פי ה ICD-10 (הסיווג והאבחון הפסיכיאטרי של ארגון הבריאות העולמי, עמ' 90-91) דליריום טרמנס הינו: "מצב טוקסי בלבולי שמשכו קצר אך תכופות הוא מסכן את החיים, ונלוות לו הפרעות גופניות. בדרך כלל הוא תוצאה של גמילה מוחלטת או חלקית מאלכוהול, אצל מכורים בעלי עבר ארוך של תלות בו. הוא מתחיל, על פי רוב, אחרי הפסקת השתייה. . . . סימפטומים מקדימים של דליריום טרמנס כוללים חוסר שינה, רעד ופחד. ייתכן שפרכוסי גמילה יקדמו להופעת סימפטומים אלה. המשולש הקלאסי של סימפטומים כולל: ערפול הכרה ובלבול, הזיות ואשליות מלאות חיים המתבטאות בכל אחד מהחושים, ורעד בולט. בדרך כלל מופיעים גם מחשבות שווא, אי שקט, חוסר שינה או היפוך של מחזור השינה ופעילות יתר אוטונומית".

מהראיות שהובאו בפני עלה, בקצרה, כי הנאשם נהג לשתות משקאות אלכוהוליים באופן תדיר. כשבוע לערך בטרם האירוע המתואר לכתב האישום, הפסיק הנאשם לשתות ובעקבות כך נכנס גופו למצב של דליריום טרמנס והנאשם היה במצב פסיכוטי. ליתר פירוט, מופנה המתעניין לפסק דיני מתאריך 29/7/10, שם סקרתי ארוכות את כל העובדות הדרושות לעניין.

בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור לעיל, את ערעור המאשימה וקבע כי הסייג הרלוונטי הינו זה הקבוע בס' 34 ט' לחוק – היינו סייג השכרות. עוד נקבע, כי אין הצדקה לאבחנה בין מצב של דליריום טרמנס שהתרחש ממש תוך כדי צריכת אלכוהול, לבין מצב של דליריום טרמנס שהתפתח שעות, שבוע, או שלושה שבועות לאחר צריכת האלכוהול ובלבד שהדליריום טרמנס נובע מהרגלי צריכת אלכוהול של הנאשם (פסקה ע' לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). בנוסף, נקבע, למעלה מן הדרוש, כי גם אם היה מקום לבחון את תנאי ס' 34 יד' לחוק (כניסה למצב בהתנהגות פסולה), הרי שהנאשם נקלע למצב פסיכוטי עקב התנהגותו הפסולה, וזאת משום צריכת אלכוהול במינונים גבוהים (ר' פסקה עז' לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

בתאריך 28/3/11, התייצבו הצדדים בפני והסכימו כי אין מקום לשמיעת ראיות נוספות. המאשימה הגישה סיכומים משלימים וכן הפנתה לסיכומים שהוגשו עוד בטרם הכרעת דיני הקודמת; גם ב"כ הנאשם הפנה לסיכומים הקודמים וכן הגיש, בתאריך 1/5/11, סיכומים משלימים. משכך, אפנה לבחינת טענות ההגנה שהועלו על ידי הנאשם.

טענות ההגנה של הנאשם

טענת ההגנה הראשונה של הנאשם נוגעת לעבירה של החזקת סכין שיוחסה לנאשם, וזה היה טיעונו:

ראשית, טען ב"כ הנאשם, בהתבסס על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כי הסייג שחל על המקרה הוא סייג השכרות. טענה זו אינה עומדת לדיון.

שנית, נטען (וטענה זו תבחן בהמשך), כי העבירה של החזקת סכין הינה עבירה מסוג "מטרה" (עבירות שכונו בעבר ולעיתים מכונות בטעות גם כיום עבירות של:"כוונה מיוחדת").

שלישית, נטען כי יש להחיל על עבירות מטרה את הדין החל על עבירות תוצאתיות מסוג כוונה, כקבוע בס' 34 ט'(ב) לחוק. ס' 34 ט'(ב) לחוק קובע, כי כאשר מבוצעת עבירה במצב של שכרות והעבירה הינה עבירה תוצאתית מסוג כוונה, הרי שניתן להרשיע את הנאשם [בהתעלם מס' 34 ט' (ג) שאינו מענייננו כעת] "רק" בעבירה מקבילה הדורשת יסוד נפשי של אדישות, ככל שקיימת כזו. אציין, כי לאחר שהוגשו הסיכומים המשלימים מטעם הנאשם, ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרת ע"פ (מחוזי חיפה) 18028-12-10 (נאיף קאדריה נ' מדינת ישראל, ניתן בתאריך 7/7/11), אשר אימץ את עמדת ב"כ הנאשם (שאף קודם לכן היו לה תימוכין מסוימים בפסיקה) בהקשר להחלת ס' 34 ט (ב) על עבירות מסוג מטרה ומניע.

מנגד, טענה המאשימה בהקשר לעיל – ואקדים ואומר כי אני מסכים עמה – כי העבירה של החזקת סכין אינה עבירת התנהגות מסוג מטרה.

נפנה איפוא ונבחן את ס' 186 לחוק. סעיף זה קובע כי:"המחזיק אגרופן או סכין מחוץ לתחום ביתו או חצריו ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה, דינו - מאסר חמש שנים".

לשיטת ב"כ הנאשם, בפסיקה טרם נדונה השאלה, באם עבירה החזקת הסכין הינה עבירת התנהגות מסוג מטרה אם לאו, והתשובה לשאלה זו צריכה להינתן על פי קריטריונים מהותיים וצורניים: שאלת הרצון / מטרה / מניע בהתנהגות מבצע עבירה; השאלה באם מטרה זו משתרעת על רכיב שהינו חיצוני ליסוד העובדתי של העבירה; והשאלה באם דרישת המטרה או המניע מופיעה מפורשות בהגדרת העבירה. מכאן, המשיך ב"כ הנאשם וטען, כי בעבירה של החזקת סכין נדרשת מטרה לא כשרה מצד מבצע העבירה דבר הנלמד מפורשות מלשון החוק. אכן, ב"כ הנאשם היה ער לכך כי הסעיף לא נוקט לתבנית הלשון:"מטרה לא כשרה" אולם הוסיף כי קריאת כלל הסעיף (. . ולא הוכיח כי החזיקם למטרה כשרה . .") מוליך למסקנה דלעיל.

סבורני, כי עבירת החזקת הסכין הינה עבירת התנהגות "רגילה" ולא עבירת התנהגות מסוג מטרה. התביעה אינה נדרשת להוכיח "מטרה לא כשרה", או מטרה אחרת. נפנה לצורך ההדגמה וההשוואה לעבירות התנהגותיות מסוג מטרה. כך, לדוגמה, בעבירה של מעשה מגונה לפי ס' 348 לחוק. מעבר לרכיב הפיסי ומעבר למודעות הנאשם לעצם ביצוע מעשיו, נדרשת התביעה להוכיח כי המעשה נעשה :"לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים". היינו, מדובר ביסוד מיסודות העבירה שאם התביעה לא תוכיח – יזוכה הנאשם. כך גם, לדוגמה, בעבירת האיומים, שם קובע ס' 192 לחוק כי:"המאיים על אדם בכל דרך שהיא . . . בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו . . .". וכיוב' לגבי עבירות התנהגותיות מסוג מטרה אחרות. בכל אותן עבירות, נדרשת התביעה להוכיח, והדבר מובן וברור מאליו, את כל רכיבי העבירה ובכלל זאת גם את רכיב המטרה. בהקשר לכך נדונה זה מכבר הסוגיה, באם ניתן להחיל את הלכת הצפיות (אשר חלה במקור רק על עבירות כוונה, היינו עבירות תוצאתיות) גם על עבירות התנהגות מסוג מטרה (ור' לדוגמה, את רע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל ישראל, פ"ד נה(5) 729; רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל, פ"ד ס' (4), 95).