פסק דין
בפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית משפט השלום בחיפה, כב' השופטת א' קנטור (להלן: "בית המשפט קמא"), בת"פ 1781-06-09, מיום 24/5/10, לפיו ביטלה את הרשעתו של המשיב (מיום 12/1/2010) והטילה עליו צו שרות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, בהיקף של 200 שעות.
המשיב הודה בעובדות כתב אישום שהוגש נגדו ובו יוחסו לו עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ושל זיוף מסמך והצגתו בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 418 סיפא + סעיף 420 לחוק העונשין.
על פי כתב האישום, החל משנת 1998, משחדל המשיב להנות מהנחה בארנונה שהוענקה לו ע"י עירית חיפה בשל היותו עולה חדש, רימה את עירית חיפה בכך שהשיג פרטים של לקוחות הזכאים להנחה כאמור (ממשרד התיווך בו עבד), הודיע לעיריה על השכרת הדירה לאותם לקוחות תוך צירוף חוזי שכירות פיקטיביים בינם למשכירה, חוזים אותם הכין וחתם עליהם בעצמו.
בשל הצגת חוזי השכירות הפיקטיביים הנ"ל בפני העירייה קיבל המשיב, על סמך מצג שווא זה, מדי שנה, בין השנים 1998 – 2001, הנחות בתשלומי הארנונה בסך כולל של 17,710.72 ₪.
בשנת 2004 בעקבות פניה של אחת השוכרות, גילתה העירייה את התרמית והגישה תלונה למשטרה.
לאחר חקירה, סגרה המשטרה את תיק החקירה נגד המשיב בשל "חוסר עניין לציבור" אולם, בעקבות ערר שהגישה העירייה נפתח התיק מחדש והוגש כתב האישום נשוא הערעור שבפנינו.
בית המשפט קמא קיבל בעניינו של המשיב תסקיר של שרות המבחן, אשר המליץ על ביטול ההרשעה ועל כן, הורה לבטל את הרשעת המשיב בשל הנימוקים העיקריים הבאים:
א.חלוף הזמן - מעשה המרמה האחרון של הנאשם בוצע בשנת 2001, העבירה נתגלתה בשנת 2004, הוגשה תלונה למשטרה, המשיב נחקר בשנת 2004 אך כתב האישום הוגש רק בשנת 2009.
ב.על פי המלצת שרות המבחן ראוי שלא להרשיע את המשיב, כיוון שהדבר עלול לפגוע בעבודתו כנהג מונית.
ג.נסיבותיו האישיות של המשיב – המשיב כבן 60, עבר ניתוח להסרת גידול ממאיר וקיבל טיפול כימותרפי, מטפל ומשלם מזונות לשתיים משלוש בנותיו, הוא אינו בעל מאפינים עבריניים ואין לו עבר פלילי, הביע חרטה כנה והחזיר את כל הכסף שקיבל במרמה.
(למעשה המשיב לא קיבל "כסף" במרמה אלא קיבל הנחה בדמי הארנונה, באמצעות מרמה ושילם את כל הסכום שחב לעירייה. דברים אלה אינם כמובן מפחיתים מחומרת העבירה ונאמרים הם, למען הדיוק במעשי המשיב).
מכאן הערעור שבפנינו.
בערעורה ובטיעון בפנינו מפנה ב"כ המאשימה לע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, (להלן: "הלכת כתב") וטענתה העיקרית היא, שלא מדובר בעניננו במקרה חריג ונדיר אשר רק הוא מצדיק "אי הרשעה". דהיינו, שאין וודאות כי המשיב לא יוכל להמשיך ולעבוד בעבודתו כנהג מונית ולא מתקיימים – במצטבר – שני הגורמים המרכזיים המצדיקים אי הרשעה: פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וסוג העבירה מאפשר "לוותר" בנסיבות המקרה על ההרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשאר שיקולי הענישה.
מנגד, חוזרת ב"כ המשיב על טיעוניה בבית המשפט קמא ומסתמכת על הנימוקים שהביאו את בית המשפט קמא לביטול ההרשעה ובעיקר, החשש כי מטה לחמו של המשיב כנהג מונית ייפגע, כשלא יחודש רישיונו כנהג מונית, בשל ההרשעה.
לא בלי התלבטות, הגענו למסקנה שיש לדחות את הערעור.
אכן כלל ידוע הוא, כי על פי הלכת כתב ופסיקה רבה נוספת, "אי הרשעה" תוענק רק במקרים חריגים ונדירים כאשר ההרשעה עלולה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם וסוג העבירה מאפשר לוותר, בנסיבות המקרה המסוים, על ההרשעה, בלי לפגוע באופן מהותי בשאר שיקולי הענישה. דהיינו, כשאין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה, עשוי בית המשפט להורות על אי הרשעה (ע"פ 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל, תק-על 85(3) 737).
בסופו של דבר עניין לנו בערעור על קולת העונש ובכגון דא, הכלל הוא כי ערכאת הערעור לא תתערב בנקל בשיקולי בית המשפט קמא אם פעל הוא בתוך מסגרת ההלכה המשפטית והדין הראוי. דהיינו, שאין ערכאת הערעור גוזרת את העונש שראוי היה לדעתה לגזור, לו ישבה על מדין כערכאה ראשונה, ומתערבת היא בענישה רק במקרים חריגים בהם סטה בית המשפט קמא סטייה בולטת וניכרת ממדיניות הענישה הראויה או שקיימת שגיאה בולטת בגזר הדין.
המקרה שבפנינו הינו, לדעתנו, מקרה גבולי, אך עדיין לא הגיע לכלל אותה סטייה חמורה המצריכה התערבות ערכאת הערעור, כאמור.
בית המשפט קמא התלבט במקרה גבולי זה, אך בסופו של יום שקל את השיקולים הצריכים לעניין בסוגיית אי ההרשעה. קבלת הערעור משמעותה תהיה החלפת שיקול דעתו של בית המשפט קמא בשיקול דעתנו, כאילו ישבנו אנו לדין כערכאה ראשונה.