גזר דין
הנאשמת הורשעה על פי הודאתה במסגרת הסדר טיעון בעבירה של נהיגה בשכרות בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה. על פי עובדות כתב האישום, ביום 26.6.2010 בשעה 17:25, נהגה הנאשמת ברכב כאשר בגופה מצוי אלכוהול בריכוז של 765 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף. הנאשמת נתפסה על ידי המשטרה באופן יזום עקב דיווח "על נהגת שנוסעת בזיגזג ונכנסה במעקה בטיחות" (ראו דו"ח פעולה באכיפת נהיגה בשכרות, שהוגש בהסכמה, ת/2).
ביום 28.2.2011 הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו הנאשמת תודה ותורשע בעבירה המיוחסת לה בכתב האישום, ויוטלו עליה 24 חודשי פסילה בפועל, פסילה על תנאי של 4 חודשים למשך שלוש שנים, מאסר על תנאי בן 4 חודשים למשך שלוש שנים וקנס בסך 1,000 ₪. הנאשמת הורשעה על פי הודאתה והדיון נדחה מספר פעמים לטיעון לעונש.
ביום 28.8.2011 נשמעו הטיעונים לעונש. התובע, עו"ד כעבייה, אף שלא היה מעורב בעצמו בהסדר הטיעון ולא מצא בתיק תרשומת באשר לנימוקים להסדר שנעשה עם הנאשמת, מצא עצמו, ובצדק, כפוף להסדר ומחוייב על פיו, בבחינת התחייבות שלטונית כדבריו, וביקש מבית המשפט לאמצו. הסנגור, עו"ד וקסלר, עתר אף הוא לכיבוד ההסדר שמצוי, לדעתו, בגדר מתחם הסבירות, אך גם ממנו לא שמעתי הסברים של ממש באשר לרקע להסדר הטיעון.
אציין כבר כאן, כי אני סבור שהסדר הטיעון שאליו הגיעו הצדדים בתיק זה הנו שגוי, והחלטתי שלא לאשרו.
העבירה שבה הורשעה הנאשמת הנה עבירה חמורה ומסכנת חיים. לא בכדי קבע המחוקק פסילת מינימום של שנתיים בשל נהיגה בשכרות. בית המשפט העליון עמד בשורה ארוכה של פסקי דין על חומרת העבירה של נהיגה בשכרות אשר מחייבת ענישה מחמירה ומרתיעה כחלק ממדיניות המאבק בתאונות הדרכים ומניעת הקטל בכבישים. כך, לדוגמא, ציין כבוד השופט רובינשטיין בעניין רע"פ 8135/07 אהוד גורן נ' מדינת ישראל, כי:
"לא יתכן חולק כי השכרות היא אחת מאמות כל חטאת בתחום התעבורה. הנוהג שיכור מסכן לא רק את עצמו, אלא את כל סביבתו בכביש ואף הולכי רגל, ואין צורך להכביר מלים על כך. תופס הגה והוא שיכור - הוא כמכונת מוות נעה. המחוקק נתן לכך ביטוי ברור בצורות שונות. על כן, ראוי מאבקן של רשויות האכיפה להגשים את רצון המחוקק, ובתי המשפט מצווים לתת לכך יד".
עוד נאמר בעניין רע"פ 2508/11 רומן סמולנסקי נ' מדינת ישראל, כי:
"נדמה כי אין צורך להכביר מילים על חומרת העבירה שביצע המבקש ועל הצורך בנקיטת מדיניות ענישה מרתיעה בעבירה של נהיגה בשכרות. כידוע, נהיגה במצב של שכרות מסכנת את חייהם של הנוהגים בכביש והיא מהווה גורם מרכזי למספרן הרב של תאונות הדרכים. לכן, יש לנקוט במדיניות ענישה מרתיעה ולהעניש בחומרה נהגים הנתפסים כאשר הם נוהגים בשכרות ... 'נהיגה במצב שכרות היא עבירה המסכנת לא רק את הנהג פורע החוק אלא את הנוסעים עימו ואת המכוניות שבקרבתן הוא נוסע. נהג אשר מוכן לנהוג במצב של שכרות צריך לדעת, כי באם ייתפס, צפוי הוא להיענש בחומרה רבה' ".
במקרה הנ"ל בעניין סמולנסקי נדחתה בקשת הנאשם לרשות ערעור שהגיש לבית המשפט העליון, לאחר שעונשו הוחמר בבית המשפט המחוזי בעקבות ערעור שהגישה המדינה על קולת העונש שנגזר עליו בבית המשפט לתעבורה. העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי כלל מאסר בפועל למשך 4 חודשים בנוסף לעונש פסילה בפועל של 40 חודשים, כאשר ריכוז האלכוהול שנמצא בגופו היה 1145 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף.
כמות התיקים שמגיעים לפתחו של בית משפט זה בתחום עבירות הנהיגה בשכרות, מלמדת כי נהגים רבים מתקשים עדיין לשנן את האיסור בדבר נהיגה בשכרות, והדברים אמורים במיוחד לגבי הנאשמת הספציפית בתיק זה שביצעה את העבירה נשוא תיק זה כאשר היה תלוי ועומד נגדה אישום אחר בגין עבירה דומה שעברה קודם לכן ביום 14.4.2009 (תת"ע 6823-02-10 – בתיק זה הנאשמת נדונה ביום 29.3.2011 ונגזרו עליה 4 חודשי פסילה בפועל לאחר שכתב האישום תוקן במסגרת הסדר טיעון לעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, עבירה לפי תקנה 26(2) לתקנות התעבורה).
בנסיבות, עונש פסילה בפועל לתקופה של שנתיים הנו עונש קל שאינו הולם את חומרת העבירה שעברה הנאשמת על רקע עברה התעבורתי. אציין כי רק לאחרונה, ביום 24.8.2011, הטיל בית משפט זה, שלא במסגרת הסדר טיעון, עונש פסילה בפועל למשך שנתיים על נהג שעברו נקי אשר הורשע בגין עבירה דומה של נהיגה בשכרות כאשר ריכוז האלכוהול בגופו עמד על 305 מיקרוגרם/ליטר (ערך שהוא קרוב לרף האכיפה) [תת"ע 3458-03-11]. כאן, בגופה של הנאשמת נמצא אלכוהול בריכוז של 765 מיקרוגרם/ליטר, ובעברה הרשעה בגין עבירה מאותו תחום. על כן, על כורחך נמצא אתה תוהה כאן, האם אין בהסדר הטיעון שהוצג לבית המשפט משום פגיעה באינטרס הציבורי שבמיצוי הדין עם עברייני תנועה, ובתחושת הצדק ובעקרון השוויון של הנאשמים בפני החוק.
הסדר הטיעון מהווה הסכם בין התביעה לנאשמת. בצדק מצא התובע עצמו כפוף ומחוייב על פי ההסדר שהגיעו אליו קודמיו עם הנאשמת ובא כוחה. ואולם בית המשפט אינו צד להסכם זה ואינו מחויב לגזור את הדין על פיו. נקודת המוצא הינה כי תפקיד גזירת הדין מוטל על שכמו של בית המשפט. על בית המשפט רובצת האחריות לאזן בין זכויות הנאשם ובין אינטרס הציבור, כך הוא בכל הליך פלילי, וכך הוא גם כאשר בא בפני בית המשפט הסדר טיעון בין הצדדים (ראו: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל).
העונש לו הייתה צפויה הנאשמת בעקבות הרשעתה בתיק זה היה אמור לכלול מאסר בפועל (גם אם בדרך של עבודת שירות) ופסילה ארוכה למשך מספר שנים. הדברים אמורים במיוחד על רקע ריכוז האלכוהול הגבוה שנמצא בגופה והרשעתה הקודמת בעבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים. ההקלה לה זכתה הנאשמת במסגרת הסדר הטיעון אינה מוסברת על רקע קשיים ראייתיים ממשיים. על כן, אני סבור כי בנסיבות העניין עריכת הסדר הטיעון אינה עולה בקנה אחד עם טובת הציבור, וכי לא מתקיים במקרה זה איזון ראוי בין מידת ההקלה לה תזכה הנאשמת במסגרת הסדר הטיעון לבין התועלת הציבורית שתצמח מכך. לדעתי, ובהעדר קשיים ממשיים הנוגעים לניהול המשפט, היה על התביעה לתת עדיפות לשיקול מיצוי הדין עד תום עם הנאשמת על פני השיקול בדבר סיום מהיר ונוח של התיק בהסדר טיעון.
הענישה אינה מכוונת רק כנגד הנאשמת, וגלום בה גם מסר לציבור הרחב, מסר שיהיה בו כדי להרתיע עבריינים בכוח בתחום זה בדרך של קביעת רף ענישה גבוה, נוכח המציאות העגומה של הקטל בכבישים הממשיך לגבות מחיר דמים כבד כעניין של יום-יום. אם בדרך זו ניתן להציל ולו נפש אחת, דיינו. אכן, לעולם יהיה מצווה בית המשפט לתת את דעתו גם לנסיבותיו האישיות של הנאשם המסוים העומד בפניו, ואינני מתעלם מכך גם בתיק זה, אך עדיין לא מצאתי בנסיבותיה האישיות של הנאשמת הצדקה להסדר הטיעון המקל שנערך עמה.
עדיין, קיומו של הסדר טיעון הוא שיקול מרכזי בשיקוליו של בית המשפט הגוזר את העונש, אשר לא ניתן להתעלם מקיומו גם כשבית המשפט מחליט לחרוג מהסדר הטיעון.
אשר על כן, ובהתחשב במכלול השיקולים אשר פירטתי לעיל, אני גוזר על הנאשמת את העונשים הבאים:
1.מאסר על תנאי בן 6 חודשים למשך 3 שנים, והתנאי הוא שהנאשמת לא תעבור בתקופת התנאי על עבירה מהסוג בה הורשעה ו/או עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה ו/או עבירה של נהיגה בזמן פסילה בניגוד לסעיף 67 לפקודת התעבורה.
2.אני פוסל את הנאשמת מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה וזאת לתקופה של שלוש שנים.
3.אני פוסל את הנאשמת מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים. התנאי יחול גם על עבירה של נהיגה בזמן פסילה, ועבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה.