הכרעת דין
במקרה דנן, רוב רובן של העובדות המנויות בכתב האישום מוסכמות על הצדדים, ויריעת המחלוקת צרה ומצומצמת, ועניינה כוונותיו של הנאשם ומודעותו, והכל כפי שיפורט להלן.
כנטען בכתב האישום, ביום 15.4.13, סמוך לשעה 1:30 בלילה, שהה הנאשם יחד עם חברו, אליעד גולדנברג (להלן:"אליעד"), סמוך לבית מספר 48 ברחוב בר יוחאי בירושלים.
הנאשם טיפס לעבר חלון ביתו של מאיר שרביט (להלן:"שרביט") ופירק את הרשת שהייתה מוצבת שם, ומסרה לאליעד שהמתין תחת החלון.
בהמשך, ולמשמע רעש מכיוון מטבח הבית, מיהר שרביט לכיוון החלון, והבחין בנאשם שקפץ מהחלון ונמלט. הנאשם ואליעד נטלו את הרשת על מנת לגנבה, והשליכו אותה בסמוך ל"גן האנייה" בירושלים.
כמחצית שעה לאחר מכן, החזיק הנאשם יחד עם אליעד מסך טלוויזיה בעל ערך, שלדבריהם "מצאו בזבל".
המאשימה בקשה להרשיע את הנאשם בעבירות של ניסיון התפרצות למקום מגורים וגניבה (בגין האישום הראשון – "ההתפרצות"), ובעבירה של החזקת נכס החשוד כגנוב (בגין האישום השני – "החזקת המסך").
הנאשם בתשובתו לאישום, מודה בעובדות שפורטו לעיל, אך טוען את הטענות הבאות:
הנאשם לא ביקש להכנס לדירתו של שרביט על מנת לבצע במקום עבירה או לגנוב פריטים מתוכה, אלא כל שרצה הוא ליטול את הרשת שהייתה מוצבת בחלון. אשר על כן, הוא מודה בעבירה מושלמת של התפרצות שמטרתה היא גניבת הרשת ותו לא.
בסיכומיו חזר בו הנאשם מהודאה זו, וטען כי הוא מודה בעבירת גניבה בלבד. אתייחס לכך בהמשך, אולם זו טענתו הנוכחית והיא עלתה, כאמור, לראשונה, בסיכומיו.
הנאשם לא העלה בדעתו כי מכשיר הטלוויזיה שמצא סמוך לאשפה עשוי להיות גנוב, ועל כן הוא אינו מודה כי נעברה עבירה כל שהיא בעניין זה.
התביעה הגישה מטעמה עשרים מוצגים, וביניהם דוחו"ת מעצר (ת/1 ות/3), דו"ח תפיסת מסך טלוויזיה (ת/2), הודעת המתלונן שרביט (ת/4), אמרות הנאשם (ת/5 ות/10), הודעות אליעד (ת/6, ת/8 ות/9), פרוטוקולים מדיוני מעצר הימים, מעצר עד תום ההליכים והתיק דנן (ת/7, ת/11, ת13-ת/15), מזכר העוסק במציאת הרשת (ת/12), לוחות צילומים של הדירה ומסך הפלזמה החשוד כגנוב (ת/16-ת/17), דוחו"ת פיתוח והשוואה ראשונית של טביעות האצבע שנמצאו על הרשת והמשוייכות לנאשם (ת/18-ת/19) וכן מסך הטלוויזיה עצמו (ת/20).
כאן המקום לציין, כי חלק נכבד מהמוצגים שהוגשו אינם נצרכים ואין בינם לבין ליבת המחלוקת דבר (ת/1, ת/3,ת/12,ת/16, ת/18-ת/20), ואילו חלק אחר של המוצגים מוטב היה אילו לא הוגשו מלכתחילה (ת/7, ת/11, ת/13-ת/15).
בשולי הדברים יוער כי, לטעמי, אין מקום להגשת פרוטוקולים מדיוני מעצר או מעצר עד תום הליכים ולהסתמך על אמירות שנאמרו על ידי באי כוח הצדדים, שיש בהם כדי לסבך את הנאשמים.
מדובר באמירות שנאמרו בהליך מקביל, בו עוצמתן הנדרשת של הראיות שונה בתכלית ואשר יש בהם כדי לחשוף בפניי פרטים שאינם אמורים להיות גלויים כהרשעות קודמות, וכן פרטים בדבר ההתקשרות של החשודים נאשמים עם באי כוחם, תוך הפרתו של החיסיון העוטף התקשרות זו.
במילים אחרות, כאשר נאשם או עד מעומת עם אמירותיו של סניגורו בשלבי מעצר הימים או המעצר עד תום ההליכים, הדרך לענות ולתרץ קושיות אלו עוברת דרך חשיפת הטקטיקה של ההגנה בשלבים אלו (של המעצר), ומצב זה עשוי להביא לחשיפת ההתקשרות החסויה מטבעה. בשל כך, לא התרתי לשאול שאלות בכיוון זה במהלך דיון ההוכחות (עמ' 11 שורות 6-8).
כמו כן, העידו בפניי אליעד והנאשם עצמו.
אליעד סיפר בעדותו, כי טייל אותו ערב עם הנאשם וסיפר לו שהוא "צריך רשת", או אז ב"מעשה של שטות" ובאופן לא מתוכנן ביצעו השניים את המתואר בכתב האישום (עמ' 7 שורות 19-24).
בעניין מכשיר הטלוויזיה מסר אליעד כי "מצאתי אותה ליד פח הזבל...הייתי יחד עם הנאשם...התכוונתי לקחת אותה לבית שלי ולבדוק אם היא עובדת..." (עמ' 8 שורות 6-9).
בהתייחס לשוני (שיפורט בהמשך) בין גרסתו בבית המשפט לאלו שניתנו בחקירת המשטרה, טען אליעד כי גרסתו בפני בית המשפט אמיתית, ואילו לשוטרים מסר גרסה שקרית כי הוא "לא בוטח במשטרה" ורב היה פחדו "להסתבך", כלשונו (עמ' 9 שורות 12-20 וכן עמ' 10 שורות 5-12).