מדינת ישראל נ' עיטם

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בגין אי שמירת מרחק, נהיגה בחוסר זהירות, אי מסירת פרטים, וגרימת נזק, עבירות על תקנות 49(א), 21(ג), 144(א)(3) ו – 21(ב)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 (להלן – תקנות התעבורה).

על פי כתב האישום, ביום 4.11.2010, שעה 16:02, נהג הנאשם ברכב פרטי מסוג אאודי שמספרו 4005210 (להלן – רכב הנאשם) בתל אביב ברחוב ההלכה, סמוך ליציאה לאיילון צפון. אותה שעה נסע לפניו מני שרון (להלן – הנהג המעורב), ברכב פרטי מסוג "מזדה" שמספרו 2586571 (להלן – הרכב המעורב).

לפי הנטען, הנאשם לא שמר מרחק מספיק, והתנגש עם חזית רכבו בחלקו האחורי של הרכב המעורב שנסע לפניו, וכתוצאה מהתאונה נחבל בגופו הנהג המעורב והרכב המעורב ניזוק.

לאחר התאונה, עזב הנאשם את מקום התאונה, מבלי להשאיר את פרטיו לנהג המעורב, כמתחייב על פי חוק.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום ונוהל דיון הוכחות.

מטעם התביעה העיד הנהג המעורב, מטעם ההגנה העיד הנאשם.

גרסאות הצדדים:

על פי גרסת הנהג המעורב, התאונה התרחשה כאשר רכבו עמד בגשר ההלכה, מכוון תל אביב, בנתיב הימני מבין שני הנתיבים מהם ניתן שמאלה, אל איילון צפון, כשהוא הרביעי בתור לפניה שמאלה. לפתע חש בחבטה מאחור. הוא יצא מרכבו, וראה את הרכב הפוגע בו נהג הנאשם. הוא פנה בדברים אל הנאשם, שכלל לא טרח לצאת מרכבו, אך זה טען כי לא קרה דבר ולא נגרם כל נזק. בהמשך, הנאשם התרצה והסכים לתת את פרטיו, אולם מייד לאחר מכן, ומבלי שמסר את פרטיו עזב את המקום. עם זאת, הנהג המעורב רשם את מספר הרישוי של רכב הנאשם.

על פי גרסת הנאשם, רכבו עמד אחרי הרכב המעורב בנתיב הפניה שמאלה. בשל עומס התנועה הכבד בנתיב זה התכוון לפנות לנתיב שמימין לנתיב נסיעתם ולהמשיך בנסיעה ישר. הוא המתין שהרכב המעורב יתקדם מעט והחל בנסיעה. לטענתו, לא ראה ולא הרגיש כי פגע ברכב המעורב. הנהג המעורב יצא לעברו בדרישה למתן פרטים, אך הוא נמנע מכך כיוון שסבר שלא קרה כלום, הנהג המעורב נכנס לרכבו ונסע, אילו הוא נסע מהמקום ישר לכוון רמת גן.

דיון והכרעה:

תקנה 144(א)(3) קובעת:

144(א)נוהג רכב המעורב בתאונה שכתוצאה ממנה נהרג אדם או נפגע, יפעל לפי הוראות אלה:

(1)..

(2)..

(3)ימסור לשוטר, או לאדם שנפגע או לנוהג רכב אחר המעורב באותה תאונה, או לכל נוסע או אדם שהיה בחברתו של הנפגע, את שמו ומענו, את מספר רשיון הנהיגה ומספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, ויציג לפי דרישתם את רשיון הנהיגה, רשיון הרכב או תעודת הביטוח ואת תעודת הזיהוי שלו אם היא נמצאת ברשותו וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם;

הנה כי כן, נמצאנו כי חובת מסירת הפרטים בסעיף קטן (3), קמה משנתמלאו כל התנאים הקבועים בתקנה 144(א). היינו, נדרש כי תארע תאונה, ובנוסף נדרש שתוצאתה תהא נפגע או הרוג.

באשר להתרחשותה של התאונה, גרסתו של הנאשם רצופת סתירות; בהודעתו במשטרה (ת/2) אמר כי "..פגעתי ברכבו של המתלונן בחלקו האחורי בפגוש בצד ימין שלו.." (שורות 35-36). בהקראת כתב האישום אמר הנאשם: "..אני לא יודע אם נגעתי בו או לא.." אולם מייד לאחר מכן הוסיף "..אני גם כופר בזה שנגעתי בו.." (פרוט' עמ' 2 שורות 14-15).

בעדותו בפני אמר: "..לא ראיתי ולא הרגשתי שרכבי פגע ברכב העד.." אך הוסיף: "..גם אם פגעתי, זה היה במהירות אפסית במצב עמידה.." (פרוט' עמ' 9, שורות 21-22).

הנהג המעורב ציין בהודעה על ת"ד מיום 7.11.10 (נ/4), כי רכב הנאשם פגע בו בפינה הימנית של הפגוש האחורי. בהודעתו במשטרה מיום 16.12.10 (נ/5) הוא ציין "..הרגשתי לפתע חבטה מאחור" (שורה 7). בעדותו ציין כי בחילופי דבריו עם הנאשם "..הראיתי לו שיש דפיקה ברכב.." (פרוט' עמ' 5 שורה 22). בהמשך עדותו ציין: "..זה רכב ליסינג אז הם טיפלו לי בזה. הוא דפק לי את הטמבון האחורי, שבר שם חלק.." (פרוט' עמ' 6 שורה 1). משנשאל מה קרה לרכב השיב: "..נשבר חלק מהטמבון ולדעתי גם פח. יש פירוט נזקים של החברה שתיקנה הכל.." (פרוט' עמ' 6 שורה 12).