מדינת ישראל נ' נעים

הכרעת דין

1.בתיק שבפניי הועמד הנאשם לדין באשמה כי עבר עבירה לפי סעיף 380 + 382 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין"), זאת משום, שלפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 11/12/09, בסמוך לשעה 02.00, הוא תקף את אשתו, הגב' וספיה נעים סואעד (להלן: "המתלוננת"), באופן שנטל בחוזקה את הצמידים שענדה על ידה, תוך שהוא חותך אותה באמצעות סכין גילוח וכתוצאה מכך נגרמו לה שריטות מרובות באמת ידה השמאלית.

2.בישיבת ההקראה כפר הנאשם בעובדות שפורטו בכתב האישום וטען כי מדי כמה חודשים המתלוננת רוצה להתגרש ממנו ושבוע לפני האירוע ביקשה כי יתקשר להוריה ויגיד להם שהוא, כביכול, אינו רוצה אותה, אולם הוא לא התקשר כי אינו מעוניין להתגרש. בתגובה לכך שהוא לא התקשר להוריה, כפי שביקשה, היא המציאה את סיפור התקיפה.

3.בעקבות הכפירה הביאו הצדדים את עדיהם ושאר ראיותיהם.

מטעם המאשימה העידה רק המתלוננת. כן הוגשו המסמכים הבאים: הודעת הנאשם (מוצג ת/1), מזכר מיום 15/12/09, שנכתב ע"י רס"מ אומימה גרזוזי (מוצג ת/2), מזכר מיום 16/12/09, שנכתב ע"י רס"מ אומימה גרזוזי (מוצג ת/3), תעודה רפואית, שניתנה למתלוננת ע"י דר' ספואת אבו ריא ביום 14/12/09 (מוצג ת/4) והודעת אחיה של המתלוננת, מר מוחמד נעים (להלן: "מוחמד"), מיום 15/12/09 (מוצג ת/5).

מטעם ההגנה העידו הנאשם, שבחר להעיד לאחר שהוסברו לו זכויותיו לפי סעיף 161 לחסד"פ, אחותו של הנאשם, גב' חנאן נעים (להלן: "חנאן") ואחיו של הנאשם, מר זידאן נעים (להלן: "זידאן").

4.מהעדויות ושאר הראיות שהובאו בפניי עולה כי לא היו עדים לאירוע התקיפה הנטען. העדות היחידה שהובאה ע"י המאשימה כדי להוכיח את אירוע התקיפה הינה המתלוננת. אמנם אין מניעה להרשיע אדם בפלילים על יסוד עדות של עד יחיד אולם, כפי שנקבע בפסיקה, "... תנאי לכך, שהשופט ישקול את ערכה של העדות היחידה בשבע עיניים, מעל ומעבר לזהירות הרבה שלה הוא נדרש כרגיל" (דברי כב' השופטת מ. בן פורת בע.פ. 509/76, דב צסיס נ. מדינת ישראל, פורסם בפד"י לא', כרך שלישי) וכדברי כב' הנשיא מ. שמגר בע.פ. 2780/90, קצירו נ. מדינת ישראל (פורסם בנבו),

"ההרשעה על יסוד עדותו של עד יחיד דורשת שיקול זהיר ביותר כדי שלא תצא תקלה מלפני בית המשפט, כאשר הוא מתבסס על דברים שאין להם חיזוק כלשהו בראיות נוספות".

לאחר שבחנתי בחון היטב את עדותה של המתלוננת הגעתי למסקנה כי אין אני יכול ליתן אמון בדבריה עד כדי קביעה, בהתבסס על עדותה בלבד, שעלה בידי המאשימה להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר, כנדרש במשפט פלילי, זאת לאור סתירות שהתגלו בעדותה ותהיות שעולות מגרסתה.

כך, למשל, היא אמרה בעדותה, בחקירה הראשית, כי לאחר הארוע הנאשם "עזב את הבית וחזר למחרת" (עמ' 4 לפרוטוקול, שורה 2) ואילו בחקירתה הנגדית, כאשר נשאלה איפה היה הנאשם בשלשת הימים שאחרי המקרה, השיבה "הוא לא חזר הביתה" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 19 - 22) ומיד לאחר מכן, כשנשאלה "מהרגע שבעלך חתך אותך לטענתך ועד שאח שלך בא ולקח אותך להורים שלך, בעלך לא היה בבית"? השיבה: כן היה. הוא היה מסתובב עד השעות המאוחרות וחוזר הביתה לפנות בוקר" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 23 - 25).

בחקירתה הראשית אמרה המתלוננת כי "באותו יום של המקרה, בשעות הבוקר, התקשרתי לאח שלי וביקשתי שיבוא לקחת אותי להורים שלי. הוא בא ולקח אותי להורים שלי ואחר כך למשטרה" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 11, 12), כאשר אין חולקין ש"המקרה" היה ב- 11/12/09 ואילו המתלוננת היתה במשטרה רק ב- 14/12/09. בחקירתה הנגדית אמרה, לעומת זאת, "נשארתי בבית עד ה- 14 לחודש. ב- 14 לחודש בא אח שלי ולקח אותי להורים שלי ואחרי זה הלכתי למשטרה" (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 1 ו- 2) ומיד לאחר מכן אמרה (עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 4 ו- 5) "יום לפני ה- 14/12/09 התקשרתי לאח שלי ואז הוא בא ולקח אותי להורים שלי" (ההדגשה שלי - מ.א)

על פי גירסת המתלוננת, הנאשם "חתך אותי עם סכין" והסבירה שהכוונה ל"סכין להב עם ידית פלסטיק שמשמשת לגילוח". מהתעודה הרפואית (מוצג ת/4) עולה שהיו על אמת יד שמאל שלה שריטות בלבד. אין זכר לחתכים.

בחקירתה הראשית אמרה המתלוננת כי לא הלכה מייד לרופא משום ש"יומיים לא נתנו לי לעזוב את הבית" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 4, 5) ובהמשך, כשנשאלה מי לא נתן לה לצאת מהבית השיבה "אני פחדתי. דאגתי שלא יתנו לי לצאת. לא אמרתי לאף אחד שאני רוצה לצאת" (עמ' 11 לפרוטוקול, שורה 8) ואילו בחקירה הנגדית, כאשר נשאלה מדוע לא עזבה את הבית ביום האירוע או למחרת, נתנה כבר הסבר אחר והוא: "אין לי רכב. אין לי טלפון. עד שהשגתי פלאפון ודיברתי עם אח שלי".

העובדה שהמתלוננת המתינה בביתה שלשה ימים עד שעזבה את הבית, כדי ללכת לקבל טיפול רפואי, אם אמנם נחתכה, מעוררת תמיהה. גם העובדה שלא סיפרה דבר לאחיו של הנאשם, שהתגוררו באותו בניין, קומה מעליה ואשר עמם, לדבריה, לא היתה מסוכסכת, מעוררת תמיהה. כך גם תמוה ההסבר שנתנה לכך - "פחדתי שיעשו סולחה בינינו ולא יתנו לי לעזוב את הבית" (עמ' 14 לפרוטוקול, שורה 3).

אם נוסיף לאמור לעיל את העובדה, שעליה אין חולקין, כי המתלוננת מאסה במגורים בבניין בו התגוררו בני משפחת בעלה ורצתה לעבור משם והנאשם לא הסכים ובשל כך החליטה לעזוב את הבית ולא היתה מוכנה לשלום בית, דבר שלכאורה יכול היה לגרום לה להעליל על הנאשם, שלא הסכים לפירוק היחידה המשפחתית, נבין שיהיה זה מסוכן מדי לסמוך על עדותה היחידה ולהרשיע על פיה את הנאשם. מכל מקום, אני סבור כי די בכל האמור לעיל כדי לעורר ספק סביר באשר לאמיתות גירסתה של המתלוננת.

למניעת ספיקות הנני להבהיר כי אני נוטה להאמין שהנאשם אכן תקף את המתלוננת ביום 11/12/09, באופן כזה או אחר, אולם מאחר ובמשפט פלילי עסקינן ויש להוכיח את אשמתו של הנאשם מעבר לכל ספק סביר, אין מנוס, בנסיבות המקרה, מלקבוע כי המאשימה לא עמדה בנטל זה.

5.סיכומו של דבר ולאור כל האמור לעיל, אני מזכה את הנאשם, מחמת הספק, מביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

ניתנה והודעה היום ט"ז תמוז תש"ע, 28/06/2010 במעמד הנוכחים.

משה אלטר, סגן נשיא

הוקלד על ידי: רונית דיגורקר