מדינת ישראל נ' נגאר(אסיר)

החלטה

בפני ערר על החלטת בימ"ש השלום ברמלה לשחרר את המשיב בתנאים מגבילים.

בראשית הדברים הוגש נגד המשיב כתב אישום בגין עבירות של מעשה מגונה באדם, הפרעה לשוטר, שימוש בכוח כדי למנוע מעצר, וכן עבירת גניבה.

במסגרת אותו כתב אישום הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, אך לאחר שמיעת הצדדים ולאחר שהתקבל תסקיר, הורה ביהמ"ש השלום לשחרר את המשיב למעצר בית מלא בפיקוח ובאיזוק אלקטרוני ובהפקדות כספיות.

בהמשך, ולאחר תסקיר נוסף, היו הקלות שאפשרו יציאות לעבודה, וכן יציאת התאווררות.

בהמשך היה אף היתר ליציאה ל-10 ימים לכפר יפיע בצפון, לצורכי אבל על מות הסבתא.

במהלך תקופת מעצר הבית הפר המשיב את תנאי השחרור מספר פעמים.

בעקבות זאת הוגש נגדו כתב אישום בגין אותן הפרות, וכן בקשה ובה התבקש עיון חוזר בתיק המקורי, מעצר עד תום ההליכים בתיק החדש (של ההפרות), וחילוט ערבויות בתיק המקורי.

זוהי הבקשה בה דן בימ"ש קמא, ועל החלטתו הערר שבפני.

יש לציין כי בימ"ש קמא ראה את הבקשה כבקשה למעצר עד תום ההליכים בתיק החדש, הא ותו לא. הבקשה לא נטענה בפועל כבקשה לעיון חוזר בתיק המקורי, ובדין כך נעשה על ידי התביעה, משום שלפי הפסיקה החדשה, יש לבחור האם לילך בנתיב זה או זה.

אשר לחילוט הערבויות - בימ"ש קמא הורה על חילוט חלק מהפקדון, ולא דן בעניין חילוט ערבויות צד ג'. אין ערר בפני על עניין החילוט מצד המשיב, וגם לא על ההימנעות מחילוט הערבויות מצד המדינה, ולכן עניין זה אינו בפני. במאמר מוסגר, לא ניתן היה לחלט את ערבויות צד ג' באופן בו הוגשה הבקשה בבימ"ש קמא, משום שהערבים לא היו צדדים לה.

הערר מתמצה איפוא בהחלטת ביהמ"ש בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

בימ"ש קמא קבע כי יש ראיות לכאורה להפרות, וכי קיימת עילת מעצר, אך כי ראוי להורות על חלופה, כאשר החלופה היא בעצם אותה חלופה מקורית שהייתה בראשית ההליכים, היינו, מעצר בית מלא בפיקוח ובאיזוק אלקטרוני, תוך ביטול ההקלות של יציאה לעבודה ולהתאווררות, וכן הותרת ההתחייבות העצמית וערבות צד ג' על כנה, וכן העמדת הפיקדון על הסך המקורי של 5,000 ₪, כאשר משמעות הדברים בעקבות החילוט היא, שיש להוסיף ולהפקיד 3,000 ₪ חלף אותם 3,000 ₪ שחולטו.

המדינה טוענת, כי לא היה מקום להורות על חלופה, וכי נכון היה להורות על מעצר עד תום ההליכים. כך, משום שהמשיב הפגין זלזול בתנאי השחרור ובהוראות ביהמ"ש, ואין ליתן בו אמון. וכך במיוחד בשים לב לרצף ההפרות, ולטיבה של אחת מהן – שבירת האזיק האלקטרוני.

עוד הציגה בפני ב"כ המדינה פסקי דין של ביהמ"ש העליון המצביעים על מעצר בעקבות הפרה.

מנגד טען ב"כ המשיב, כי לא כל ההפרות אמנם נעברו, ולכן חולק על קביעת בימ"ש קמא לעניין ראיות לכאורה. זאת במיוחד בהקשר של הפרה אחת מיום 27.5.10, כאשר נטען שלא שהה בביתו, אך היה זה היום האחרון במסגרת הימים שהותרו לו ליציאה ממעצר הבית לצורך אבל על סבתו בישוב כפר יפיע, וכי בהחלטת ביהמ"ש שהתירה לו זאת לא נקבעה שעת חזרה. כן טען כי ההפרה הנטענת בכך ששהה בחצר אינה ממש הפרה, משום שבהחלטה המקורית נאמר שלא יוכל לשהות בחצר כל עוד לא יוסדר איזוק אלקטרוני בקו נוסף, והוא ומשפחתו דאגו להסדרת הקו הנוסף, וכל תקלה בעניין נובעת רק מרשויות האיזוק האלקטרוני, ולכל הפחות רשאי הוא ליהנות מהספק.

אשר לעניין החלופה והאמון שניתן לתת במשיב – ב"כ המשיב הפנה אותי לפסק הדין בבשפ 7943/09 בעניין זובידאת, שם נאמר כי אין חובה לבטל שחרור ולהחזיר נאשם למעצר בכל מקרה של הפרת תנאים, וכי ההחלטה היא בשיקול דעת של ביהמ"ש תוך התחשבות בנסיבות הקונקרטיות.

אקדים ואומר, כי אף שהמשיב לא הגיש ערר משלו – הרי שיכול הוא לתמוך החלטת בימ"ש קמא שלא מנימוקיה, ובמסגרת זו רשאי הוא להעלות טענות גם כנגד קביעותיו של בימ"ש קמא בדבר קיום ראיות לכאורה.

אלא שלעצם העניין אין בכך השלכה משמעותית לענייננו.

ההשגות של ב"כ המלומד של המשיב לעניין הראיות היו לעניין שתי הפרות בלבד.