מדינת ישראל נ' מחמד

הכרעת דין

אני מזכה את הנאשם מהעבירה של אי מסירת פרטים ומרשיעו ביתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

האישום

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרימת תאונה, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א- 1961 (להלן: "תקנות התעבורה"); נהיגה בחוסר זהירות, עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות; אי שמירת מרחק, עבירה על תקנה 49(א) לתקנות; שימוש ברכב ללא פוליסת ביטוח בת תוקף, עבירה על סעיף 2 לפקודת רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל – 1970; אי מסירת פרטים, עבירה על תקנה 144(א)(3) לתקנות; חוסר רישיון רכב, עבירה לפי סעיף 2 לפקודה.

עובדות כתב האישום

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 04.11.11 בסמוך לשעה 14:15 נהג הנאשם ברכב פרטי בדרך חיים בר לב בירושלים מכיוון הגבעה הצרפתית לכיוון מרכז העיר. הנאשם נהג בחוסר זהירות בכך שלא שמר מרחק מהרכב שנסע לפניו והתנגש עם חזית רכבו באחור של רכב פולקסווגן נהוג בידי בן מוהא שי (להלן: "המעורב"). מייד לאחר התאונה ניגש המעורב לנאשם ביקש ממנו פרטים אולם הנאשם עזב מקום התאונה מבלי למסור את פרטיו למעורב. באותן הנסיבות נהג הנאשם ברכב מבלי שהיתה לו תעודת ביטוח בתוקף ומבלי שהיה לו רישיון רכב תקף. כתוצאה מתאונת הדרכים נחבל המעורב וכן כלי הרכב המעורבים ניזוקו.

התשובה לאישום

הנאשם הודה בכל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום לרבות גרימת התאונה, אולם כפר בעבירה של אי מסירת פרטים.

גדר המחלוקת

אין מחלוקת כי הנאשם פגע כאמור ברכב המעורב עם חזית רכבו מאחור. אין גם מחלוקת כי לפני התאונה נסע הנאשם מאחורי רכב המעורב ולאחר הפגיעה התקדם ועצר בצד ימין לאחר הצומת ליד תחנת אוטובוס כאשר המעורב עמד מאחוריו.

הצדדים מסכימים כי לאחר התאונה היה ביניהם דין ודברים לפיו עלה כי הנאשם הציע למעורב, לאור הנזק הקטן יחסית ברכבו, כי יתקן את רכבו על חשבונו במקום שהציע הנאשם.

המחלוקת העיקרית היא האם נסיעת הנאשם לאחר מכן ממקום עצירת הרכבים הייתה תוך בריחה מהמקום ואי מסירת פרטים או שמא הייתה בתיאום ובהסכמה עם המעורב שאמור היה לנסוע אחריו.

הראיות

מטעם המאשימה העיד הנהג במעורב. בהתאם לעדותו, הכחיש תחילה הנאשם את אחריותו לתאונה אולם, לאחר מכן, חזר בו והודה באשמה. לגרסתו, הנאשם "הציע שיתבצע תיקון במוסך של חבר שלו" (עמ' 2, ש' 26). לטענת המעורב, הוא סרב לקבל את הצעתו זו של הנאשם ודרש שימסור לו את פרטיו. לאחר מכן, הוא צילם את רכב הנאשם, באמצעות מכשיר הנייד שלו, וזאת עשה בו בזמן שהנאשם ישב ברכבו ושוחח בטלפון. לאחר מכן, לבקשת הנאשם, הוא נכנס לרכבו של הנאשם, והנאשם "חיפש בתא הכפפות וראה שאין רישיון" ומשכך, הציע לו שיסע עמו לתחנת דלק שנמצאת בהמשך שם "יחכו לו הרישיונות" (עמ' 3, ש' 1) אולם, הוא סרב גם להצעתו זו של הנאשם. משכך, החליט המעורב, בגלל חוסר ניסיונו, להתייעץ עם אביו וכאשר עבר לשבת ברכבו על מנת לשוחח בטלפון עם אביו, הנאשם ניצל הזדמנות זו וברח מהמקום בנסיעה מהירה "הוא פשוט התחיל בנסיעה מהירה, חתך בשני נתיבים וברח לי מבלי להשאיר לי פרטים" (עמ' 3, ש' 4-5).

מטעם ההגנה העיד הנאשם בעצמו. כבר בהודעתו במשטרה מסר הנאשם כי הרישיונות לא היו ברשותו במועד התאונה "הוא ביקש רישיונות ולא נתתי לו כי הרישיונות והביטוח לא היו ברכב" (ת/5, עמ' 2, ש' 17 -18). הנאשם העיד כי הוא לא התכוון לברוח ואף לא יכול היה לעשות כן מאחר והמעורב צילם את רכבו כולל לוחית הזיהוי. בהתאם לעדותו, לאחר חילופי דברים בינו לבין המעורב הוסכם ביניהם כי הם יסעו לתקן את הרכב במוסך באזור ואדי ג'וז. המעורב אשר לטענת הנאשם, נסע אחריו, היה צריך לבצע פניית פרסה ברמזור על מנת להגיע לואדי ג'וז, אולם הוא המשיך בנסיעה ישר ולא נסע אחרי רכב הנאשם. משכך, סבר הנאשם כי המעורב החליט לוותר ולא לבצע את התיקון ומאחר ולא היה לו מספר הטלפון שלו הוא לא יכול היה ליצור עימו קשר.

דיון והכרעה

האם הנאשם ברח מהמקום מבלי למסור את פרטיו לנהג המעורב?

במקרה של תאונת דרכים שכתוצאה ממנה נהרג אדם או נפגע, קובעת תקנה 144(א)(3) לתקנות התעבורה כי על נוהג הרכב לפעול על פי הוראות אלה-

"ימסור לשוטר, או לאדם שנפגע או לנוהג רכב אחר המעורב באותה תאונה, או לכל נוסע או אדם שהיה בחברתו של הנפגע, את שמו ומענו, את מספר רשיון הנהיגה ומספר הרישום של הרכב שהוא נוהג בו ושם בעליו ומענו, ויציג לפי דרישתם את רשיון הנהיגה, רשיון הרכב או תעודת הביטוח ואת תעודת הזיהוי שלו אם היא נמצאת ברשותו וירשה להעתיק כל פרט הרשום בהם".

על מנת שנוהג רכב יורשע בעבירה בניגוד לתקנה 144(א)(3) הנ"ל על התביעה מוטלת החובה להוכיח, כי בנסיבות הענין, כתוצאה מהתאונה נפגע אדם.