מדינת ישראל נ' מוסא(עציר)

החלטה

רקע

לפניי בקשה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים בעניינו. בד בבד עם הגשת הבקשה הוגש כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו ניהול וארגון שירותי הסעה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12א' (ג6) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1962 (להלן: "חוק הכניסה לישראל").

על-פי האמור בכתב האישום, בתאריך 28.9.10 המשיב ושירז רחבי (להלן: "רחבי") הגיעו לבית עסק להשכרת רכבים בשם "מידל איסט", שם רחבי שכרה רכב על שמה (להלן: "הרכב"), והמשיב שילם עבור שירותי ההשכרה. בסמוך לכך סיפק המשיב לרחבי מכשיר טלפון נייד (להלן: "המכשיר").

בבוקר יום ה-30.9.10 הנחה המשיב את רחבי להגיע למחסום מכבים מכיוון מזרח (להלן: "המקום"), שם נפגשו. למקום הגיעו ארבעה שוהים בלתי חוקיים ואדם המכונה "אבו-ג'יהד". הלה הנחה את הארבעה להיכנס לרכב תמורת 200-300 ₪ לכל נוסע, כאשר המשיב יושב ברכב סמוך, ורחבי במושב הנהג של הרכב השכור.

הרכב נסע דרך מחסום "מכבים" לכיוון העיר לוד, כאשר המשיב מנחה את רחבי באשר לנתיב נסיעתה. כשעצרה רחבי את הרכב, פתחה את תא המטען ומשם יצאו ארבעת השוהים הבלתי חוקיים.

"אבו-ג'יהד" העביר לידי המשיב את הכסף שקיבל מידי השוהים הבלתי חוקיים לידי המשיב, וזה העביר כ-50-150 ₪ לרחבי כמקדמה על שירותיה המתוארים לעיל.

המשיב, רחבי ו"אבו-ג'יהד" ביצעו 3-4 הסעות דומות מדי יום, במשך שלושה ימים, עד שנתפסה רחבי על-ידי המשטרה בתאריך 4.10.10 בשעות אחר-הצהריים המוקדמות, כאשר בתא המטען הוסלקו שלושה שוהים בלתי חוקיים.

המשיב לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה.

טענות הצדדים

ב"כ המבקשת טען כי מדובר בעבירה חמורה, ניהול וארגון שירותי הסעה שלא כדין, בגינה קבע המחוקק חמש שנות מאסר בפועל. עוד טען כי מדובר במערכת משומנת של מספר הסעות ביום, כעולה מכתב האישום, כאשר המשיב הוא מנהל העסק. למשיב עבר פלילי בעבירות של העסקת תושב זר, שיבוש הליכי משפט, הסעת תושב זר, קבלת נכסים שהושגו במרמה וזיוף סימני זיהוי של רכב, בגינם נדון לשמונה חודשי מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, וכן תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי בר הפעלה בתיק זה. עוד טען כי הליכים המתנהלים נגד המשיב בבית משפט השלום בירושלים הותלו עקב אי התייצבותו. המשיב אף טען במשטרה כי הוא בעל אזרחות אמריקאית. עוד טען ב"כ המבקשת כי בתיק בו הורשע זה מכבר הביע חרטה וצער, וכשהשתחרר שב לסורו. ב"כ המבקשת הפנה לפסיקת בית המשפט העליון, המחמירה עם המסיעים שוהים בלתי חוקיים, ובפרט כאשר מדובר במעשים חוזרים ונשנים. בין החלטות אלו הפנה להחלטה בעניינו של המשיב עצמו בתיק קודם, בו הורה בית המשפט העליון על מעצרו עד תום ההליכים.

ב"כ המשיב, בהתייחסו לפסיקת בית המשפט העליון בעניינו של המשיב, טען כי אין להסיק ממקרה אחד לרעהו ולמשיב עדיין עומדת חזקת החפות בתיק זה. עוד טען כי על פי סעיף 21 א' לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים") מחויב בית המשפט לבחון חלופת מעצר, ולפיכך קיומן של ראיות לכאורה הינה נקודת המוצא בלבד. לעניין הרשעתו של המשיב, טען כי מדובר בהרשעה אחת בה איחד את כל התיקים שהתנהלו כנגדו, עליה ריצה את עונשו. ב"כ המשיב הפנה לפסיקה מקלה של בית המשפט העליון, הקובעת כי גם בעבירות ביטחון והסעת שוהים בלתי חוקיים בתי המשפט משחררים לחלופת מעצר. עוד טען כי בית המשפט יכול לעבות את תנאי השחרור, להעלות את גובה הערבויות ואף להרחיקו ממקום מגוריו, ועתר ליתן אמון במפקחים המוצעים.

דיון

לא הייתה מחלוקת בנוגע לראיות לכאורה. לטענת בא-כוחו המלומד של המשיב, עו"ד יוסף עאמר, ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של המשיב פחותה, כאמור בחוק המעצרים. בהקשר זה הציע ב"כ המשיב חלופת מעצר של מעצר בית מלא באיזוק אלקטרוני ובפיקוח אנושי.

ראשית יצוין, כי מעובדות כתב האישום מצטיירת תמונה בדבר תחכום משמעותי של המשיב. המשיב שכר רכב לצורך המעשים, עשה שימוש באנשים נוספים אשר סייעו לו בביצוע העבירה, ובפרט עשה שימוש בגב' רחבי שתבצע את הסעת השוהים הבלתי חוקיים עבורו. המשיב אף צייד את רחבי בטלפון נייד, כאשר במהלך ביצוע העבירה הוא מנחה אותה טלפונית כיצד לבצע את הדברים. הנסיעה בתחומי ישראל נעשתה כאשר המשיב נוסע ברכב המוביל, ובעקבותיו נוהגת רחבי ברכב שבו מוסלקים השוהים הבלתי חוקיים בתא המטען. בשיטה זו ביצע המשיב ביחד עם אחרים בין 3 ל-4 הסעות ביום לאורך תקופה בת שלושה ימים, עד שרחבי נלכדה. מעשים אלה מעידים על תכנון מוקדם, התארגנות ותחכום רב, ויש בהם כדי ללמד על מסוכנותו של המשיב.

שנית, יש להדגיש כי העבירה אשר יוחסה למשיב הינה עבירה של ניהול וארגון שירותי הסעה שלא כדין, לפי סעיף 12א' (ג6) לחוק הכניסה לישראל, אשר המסוכנות הנלמדת מעבירה זו הינה במקרים רבים משמעותית אף יותר מהמסוכנות הקיימת בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים.

חשיבות יתרה קיימת בעניינו של המשיב לכך שביצע לכאורה את המעשים האמורים זמן קצר לאחר שסיים לרצות עונש מאסר בפועל של שמונה חודשים. המשיב סיים לרצות את מאסרו הקודם רק ביום 22.4.10, וכבר ביום 28.9.10 חזר לביצוע המעשים, כאשר אין עליו שום מורא מן הדין. אף עונש המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו לא הרתיעו מביצוע לכאורה של העבירה.

זאת ועוד, בהליך הקודם שהתנהל בעניינו של המשיב נעצר המשיב עד תום ההליכים בעניינו, ערר לבית-המשפט המחוזי נדחה, וערר נוסף שהוגש לבית-המשפט העליון נדחה אף הוא. בהחלטת בית-המשפט העליון בבש"פ 7985/09 מוסא חאלד נ' מדינת ישראל, קבע כב' השופט י' דנציגר את הדברים הבאים בנוגע למשיב עצמו:

"עיון בכתבי האישום השונים שהוגשו כנגד העורר בין השנים 2009-2006 מלמד כי לכאורה מסוכנותו של העורר היא כה רבה עד אשר אין חלופת מעצר שתוכל לאיינה. מכתבי האישום הנ"ל עולה התמונה כי אכן העורר נחוש בדעתו להמשיך ולהסיע שוהים בלתי חוקיים, על אף שהועמד שוב ושוב לדין בגין ביצוע עבירות אלה. נדמה כי על אף ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגד העורר הוא לא למד כל לקח ואין בהליכים אלו כדי להוות גורם מרתיע עבורו. על פניו נראה כי הסעת שוהים בלתי חוקיים הינה "אורח חיים" של ממש עבור העורר, באופן המטיל סיכון כבד על ביטחונם של תושבי מדינת ישראל. בהינתן נסיבות אלה, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי אין להורות על עריכת תסקיר, שכן ממילא אין כל חלופת מעצר שאליה ניתן לשחרר את העורר שיש בה כדי לאיין את מסוכנותו.

לא אחת נפסק על ידי בית משפט זה כי במקרים בהם מגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי חלופת מעצר לא תוכל להפיג את המסוכנות הנשקפת מהנאשם, אין מקום לבחינתה של חלופת מעצר פרטנית בעניינו של אותו נאשם (ראו למשל: בש"פ 5985/08 אבו ואסל נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 10.7.2008) פסקה 16).