מדינת ישראל נ' מדגרות שרייבר בעמ ואח'

החלטה

נגד הנאשמים הוגש כתב אישום בגין העסקת 4 עובדים זרים, מבלי שהנאשמת 1 התקשרה עימם בחוזה עבודה כדין (עבירה לפי סעיף 2 (ב) (2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א 1991). כתב האישום הוגש לאחר שהוטל על הנאשמים קנס מנהלי, בעקבות בקשתם להישפט. במאמר מוסגר אציין כי מלכתחילה יוחסה לנאשמים גם עבירה של אי תשלום שכר מינימום, ואולם אישום זה נשמט מכתב האישום המתוקן שהוגש ביום 26/12/10.

לטענת הנאשמים יש לבטל את כתב האישום שהוגש נגדם מטעמים שונים, ובכלל זה מחמת ששמות העובדים שעל פי כתב האישום לא נחתם עימם חוזה עבודה, אינם תואמים לשמות העובדים המפורטים בהודעת הקנס המינהלי שהומצאה לנאשמים, ואשר על בסיסה ביקשו הנאשמים להשפט. על רקע האמור טוענים הנאשמים כי לגבי 4 העובדים נשוא כתב האישום כלל לא הוטל עליהם קנס מנהלי, ובנסיבות העניין גם אין למאשימה ראיות לכך שעובדים אלו הועסקו בלא חוזה עבודה. עוד טוענים הנאשמים כי בהודעת הקנס המנהלי ובתכתובת עם התובעת נמסר להם כי עמדת המאשימה היא כי היה הסכם התקשרות בין הצדדים ואולם ההסכם לא כלל את כל הפירוט הנדרש על פי החוק, ולפיכך אין יסוד לטענת המאשימה כפי שהיא עולה מנוסח כתב האישום, לפיה כלל לא היה הסכם התקשרות עם העובדים.

עוד טוענים הנאשמים כי נפגעה זכותם להתגונן, בשים לב לכך שהעובדים נשוא כתב האישום כבר אינם נמצאים בארץ, ולפיכך, יש לזכות אותם מאשמה מחמת הגנה מן הצדק, וכן הם טוענים כי מר אבישי עמוסי אשר חתם על הודעת הקנס המנהלי, לא היה מוסמך לכך, ולפיכך הודעת הקנס בטלה, והמדובר בפגם שאיננו ניתן לריפוי.

בתגובה לטענות הנאשמים, הגישה המאשימה כתב אישום מתוקן, במסגרתו יחסה לנאשמים עבירה לפי סעיף 2 (ב) (2) לחוק עובדים זרים, תשנ"א 1991 ביחס לאותם ארבעה עובדים שצויינו בהודעה על קנס מנהלי. זאת ועוד, בכתב האישום המתוקן פירטה המאשימה כי הסכם העבודה שעליו חתמו העובדים הוא בשפה העברית, ולא בשפתם של העובדים, וכי ההסכם איננו מפרט את תקופת העבודה ואת מעד החתימה על ההסכם.

עיון בתגובת המאשימה מעלה, הלכה למעשה, כי בעקבות תיקון כתב האישום, נסתם הגולל על מרבית הטענות שפורטו בהודעת הנאשמים.

אוסיף עוד, כי באשר לטענת הנאשמים ככל שהיא נוגעת לנזק ראיתי שנגרם להם, מקובלת עלי עמדת המאשימה, ולפיה המדובר בטענה שמן הראוי לבחון אותה בשלב ההוכחות. הגם שהדעת אינה נוחה, וזאת בלשון המעטה, מהתנהלות רשויות החקירה והתביעה בתיק זה (כמו גם בתיקים אחרים), התנהלות המובילה לכך שאישומים בגין עבירות שבוצעו בשנת 2005 מוגשים לבית הדין בשנת 2010, אין בידי לקבל את טענת הנאשמים להגנה מן הצדק מנימוקיה.

חלוף הזמן אמנם פוגם בעצמת העדויות ועלול להוביל לכך שמסמכים רלוונטים יעלמו, וכתוצאה מכך, מטבע הדברים, היכולת של בית המשפט לברר את האשמה נפגעת.

ואולם, הנטל להוכיח את אשמתו של הנאשם לעולם מוטל על המאשימה, ואילו הספק שעשוי לעורר חלוף הזמן, יפעל, לעולם, לטובת הנאשם. בשלב זה, שבו טרם נשמעו ראיות התביעה וטרם נשמעו עדויות וטענות ההגנה, לא ניתן להעריך עד כמה, בנסיבות העניין, חלוף הזמן ישפיע על יכולתה של התביעה להוכיח את אשמתם של הנאשמים מעל לספק סביר. לפיכך, וככל שנגרם למי מהצדדים נזק ראייתי כתוצאה מחלוף הזמן, הרי שטענות בהקשר זה יתבררו בשלב ההוכחות וישקלו על ידי בית הדין בשלב הכרעת הדין, ואין בחשש מפני נזק ראייתי כדי להצדיק מחיקת כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק (השווה ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' איתמר בורוביץ פד"י נט (6) 776).

אשר לפגמים שבהודעת הקנס המנהלי, הרי שכב' בית הדין הארצי לעבודה שב והבהיר, אך לאחרונה (ר' ע"פ 31635-06-10 מ"י נ' גאוצ'וס) כי מרגע הגשת כתב האישום, אין עוד כל משקל לפגמים באופן בו פעלו הגורמים המוסמכים (או הלא מוסמכים) ברשות הרלוונטית בעת שהוטל הקנס המנהלי. בעקבות בקשה להשפט, ההליך הפלילי בא במקום ההליך המנהלי, כתב האישום עומד בפני עצמו, ואין עוד תוקף לקנס המנהלי שהוטל (בסמכות או שלא בסמכות).

לנוכח כל האמור לעיל, הבקשה לביטול כתב האישום נדחית.

המזכירות תקבע את התיק להקראה.

ניתנה היום, י"ח אדר ב תשע"א, 24 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.