מדינת ישראל נ' לדום

הכרעת דין

כפי שהבהרתי היום עת סיימתי לשמוע את סיכומי הצדדים בפני, אני מורה על זיכויו של הנאשם בפרשה זו מכל אשמה ולהלן נימוקי להחלטה זו:

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו התנהגות של הפרעה לתנועה בניגוד לתקנה 21 (ב)(3) בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961. (להלן – בתקנות).

עת השיב הנאשם לאישום, הסביר הוא כי אכן עצר את רכבו בהיותו נהג מונית כדי להוריד נוסעת ובמהלך עדותו בפני אף הסכים כי עת עצר להורדת הנוסעת (לדקות ספורות) שמע צפצוף של רכבים אחרים מאחוריו.

בנסיבות אלה אין כל מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם עצר את מוניתו בדרך עירונית כדי להוריד נוסעת באופן אשר יצר עיכוב או הפרעה לתנועה.

בתשובתו לאישום וכן בסיכומיו טען כי מאחר והמדובר ברכב מסוג מונית, התנהגותו מותרת על פי חוק ואינה מהווה עבירה על החוק.

המדינה בסיכומיה טענה כי בהתאם להוראת החיקוק שבכתב האישום אסורה כל הפרעה או עיכוב לתנועה בין אם המדובר במונית ובין אם ברכב אחר.

דיון והכרעה –

תקנה 21 (ב)(3) בתקנות קובעת:

"כל עובר דרך חייב להתנהג באופן שלא יפריע את התנועה ולא יעכבנה"

לעומת זאת, תקנה 76 (ב) באותו החוק קובעת כך:

"נוהג במונית רשאי לעצור לאיסוף נוסע או להורדתו בקטע דרך עירונית, גם אם הוצב בו תמרור

433 או 818 למעט בתחום תחנת אוטובוס"

המשמעות הפרקטית של החוק כי היא למרות שעיכוב התנועה או ההפרעה לה אסור על משתמשי הדרך, ביחס למוניות יצר המחוקק החרגה.

נוהג מונית רשאי לעצור (ולא לחנות) רכבו לצורך איסוף או הורדת נוסע ככל שהמדובר בדרך עירונית גם אם המדובר במקום שנאסר על פי חוק לעצירה או חנייה (למעט בתחנת אוטובוס שם ההחרגה אינה חלה).

יוצא כי נהג מונית רשאי לעצור לצורך הורדת או העלאת נוסע בכל מקום המוגדר כדרך עירונית ואינו תחנת אוטובוס.

אין המדובר בפרשנות של בית המשפט אלא בהוראת חוק מפורשת של המחוקק.

הנאשם במקרה דנן הינו נהג מונית אשר עצר בדרך עירונית שאינה תחנת אוטובוס לצורך הורדת נוסעת.

לאחר שעצר, נוצר עיכוב לתנועה לפרק הזמן בו עצר.

מאחר ועצירתו של הנאשם במיקום זה מותרת על פי החוק ומאחר והמחוקק התיר עצירה של מונית גם במקום האסור לחנייה או לעצירה לכלי רכב אחר (למשל בסמוך לסימון אדום לבן), ברור על פניו כי לקח המחוקק בחשבון אפשרות של עיכוב התנועה כתוצאה מהחרגה זו.