החלטה
בפניי בקשה למעצר עד תום ההליכים.
המשיב, אדייב ליבנאווי, הואשם בתקיפת עובד ציבור הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 381(ב) ו-380 לחוק העונשין ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 21.2.10 במרפאת קופת חולים כללית ברחוב אבן סינא בחיפה, תקף המשיב רופא, מנהל המרפאה, ד"ר חוסאם סלבאק וגרם לו חבלות של ממש. תואר כי בשעה שנכנס הרופא לחדרו במרפאה לאחר הפסקה במהלך יום העבודה, נכנס המשיב אחריו לחדר הכה באגרופו בפניו של הרופא ושפך על בגדיו נוזל מבקבוק שאחז בידו. בהמשך משניסה הרופא לצאת מחדרו תפס אותו המשיב בחוזקה ומנע ממנו לצאת מן החדר וכן הדף אותו בחוזקה לעבר המיטה שבחדר. כתוצאה מהתקיפה המתוארת נחבל הרופא ונגרמו לו אודם, נפיחות וכאב באיזור זיגומה ימין. באותו מעמד איים המשיב על הרופא בפגיעה שלא כדין בגופו בכוונה להפחידו או להקניטו כאשר אמר לו שישרוף אותו. הרקע למעשי המשיב היה העדר שביעות רצון מצידו לגבי אי קבלת אמו לבדיקה במרפאה שלא על פי תור.
הוריתי על ביצוע תסקיר מעצר. בתסקיר קצין המבחן פירט את קורותיו של המשיב, שהוא בן 32, נשוי ואב לשני ילדים. בין היתר, פירט קצין המבחן שבשנות ה-20 לחייו החל המשיב להשתמש בסמים והתמכר לסמים אופייאטיים ואף הורשע בהחזקת סמים בעבר. צויין שהוא היה מוכר לרשויות המבחן בתקופה קודמת לפני כ-10 שנים ובמהלך תקופת מבחן של כשנה וחצי הוא כפי הנראה התנקה מהשימוש בסמים.
בשנים האחרונות פיתח המשיב תלות באלכוהול. קצין המבחן התרשם שהמשיב חש מצוקה במעצר וכן מבוכה, כעס ובלבול עצמי בנוגע לעבירה המיוחסת לו. תואר שבני המשפחה תיארו את התנהגותו כ"מפוצלת" בין התנהגות נורמטיבית והתנהגות התקפית בעקבות צריכת אלכוהול. התרשמות שירות המבחן ממצוקת המשיב במעצר היוותה שיקול מרכזי בהחלטת השירות לבחון חלופת מעצר (עמ' 2, פסקה 3 לתסקיר) . בסופו של עניין, הומלץ על חלופה בה ישהה המשיב בביתו בפיקוח הוריו ואשתו.
ב"כ המבקשת התנגד לשחרור המשיב לחלופה. בין היתר, צויינה חומרת העבירה בה המשיב מואשם (פרוטוקול דיון מיום 25.2.10 עמ' 1) ונטען שהחלופה אינה ראויה היות והמפקחים המוצעים יהיו אותם אנשים שסבבו אותו בעת ביצוע העבירה ולא הצליחו למנוע אותה. נטען עוד כי קיים תיק אחר (ת.פ. 1386/08) מהתקופה האחרונה שעניינו פריצה לבניין בכוונה לגנוב וכי ביום 24.12.09 החליט בית המשפט לתת אמון במשיב ושלח אותו לממונה על עבודות השירות כדי לבדוק אפשרות שהמאסר שיוטל ירוצה בעבודות שירות. נטען ששירות המבחן כלל לא הביא בחשבון פרט זה והתעלם ממנו. ב"כ המשיב טען שיש לסמוך על הערכת הסיכון של שירות המבחן וההמלצה שניתנה לגבי חלופת המעצר. נטען כי מדובר בעבירה שאינה מקימה חזקה של מסוכנות. ב"כ המשיב הודה שכפי הנראה העבירה בוצעה תחת השפעת אלכוהול אולם טען שלא נגרם נזק משמעותי לרופא (עמ' 7 ש' 26 – 28 לפרוטוקול מיום 22.3.10). ביחס לעבירת הפריצה נטען שנסיבותיה היו קלות בהרבה ממה שתואר על ידי התביעה. בסופו של עניין, ביקש הסניגור ללכת בעקבות המלצת שירות המבחן כפתרון נכון ומידתי לתקופת ההליכים שיתנהלו.
דיון
למען הסדר יצויין שאין צורך לדון בשאלת קיום ראיות לכאורה לאור הודעת הסנגור בקיומן בדיון מיום 25.2.10 (עמ' 1 ש' 11 – 12).
אמנם העבירות בהן מואשם המשיב אינן מקימות חזקת מסוכנות, ברם יצויין כי מדובר בתקיפה של איש צוות רפואי בתוך מתקן לטיפול בחולים ואין צורך להרבות מילים כי הן הנסיבות והן העבירה הן חמורות יחסית. כידוע, חומרת העבירה מהווה רק שיקול אחד במניין השיקולים בשאלת מעצר עד תום ההליכים. השאלה המרכזית היא האם ניתן לאיין את מסוכנותו של אדם (בש"פ 5371/01 מדינת ישראל נ' זהראן (מובא ב-בש"פ 2006/10 מדינת ישראל נ' פלוני)).
במקרה זה, התרשמתי כי שירות המבחן נתן משקל יתר למצוקותיו של המשיב ומשקל מועט מדי לסיכון הצפוי ממנו. המקרה מעלה שהמשיב אינו שולט בעצמו כאשר הוא נתון להשפעת אלכוהול והוא מהווה סיכון לאדם ולשלום הציבור. החלופה שהוצעה אינה מביאה לשינוי במשוואת חייו של המשיב ולמעשה משאירה אותו כפי שהיה קודם למעצרו כאשר כל שישתנה הוא שישנה הכרזה שיהיה נתון במעצר בית בפיקוח אותם אנשים שסבבו אותו קודם לכן. הסדר זה אינו מספיק בעיני כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב ואף לא קרוב לכך. יצויין עוד כי מקובל עלי שהיה על שירות המבחן לקחת בחשבון את העובדה שאך לא מזמן התקבלה החלטה בענינו של המשיב בעניין פלילי אחר כפי שצויין לעיל וכי היה עליו להתנהג בזהירות יתרה בתקופה זו. עובדת קיום ההליך הפלילי האמור לא באה כלל לידי ביטוי בתסקיר המעצר שהוגש.
מהסיבות שמניתי לעיל ובעיקר מכיוון שלא מצאתי שיש בחלופה כדי להוות אמצעי פיקוח יעיל על המשיב, ומכיוון שהגעתי למסקנה שלא ניתן ליתן במשיב אמון לאור תלותו באלכוהול, הנני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בענינו.
ניתנה והודעה היום י' ניסן תש"ע, 25/03/2010 במעמד הנוכחים.
דניאל פיש, שופט