מדינת ישראל נ' טויל

החלטה

לפניי בקשה לביטול צו הריסה שניתן לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), ביום 27.5.10.

מבוא והשתלשלות עניינים

ביום 10.12.09 הוגש כנגד ז'אן קלוד טוויל המייחס לו עבירות של אי קיום צו לפי סעיף 205 לחוק, ובניה ללא היתר.

באישום הראשון בכתב האישום נטען כי בתאריך 30.10.06 ניתן על ידי בית המשפט צו הריסה המצווה על הנאשם להרוס מבנים אשר הקים על גוש 6191 חלקה 13 מגרש 138א' בגבעת שמואל (להלן : "המבנים"), וזאת עד ליום 30.2.07. עוד נטען כי ביום 6.9.09 נמצא כי הנאשם לא קיים את הצו הנ"ל.

באישום השני יוחס לנאשם כי בתאריך 6.9.09 נמצא כי באותו גוש אשר פורט באישום הראשון, נבנו מבנים נוספים ללא היתר (להלן : "המבנים הנוספים").

ביום 25.3.10 הגישה המשיבה הודעה כי הנאשם נפטר (להלן: "המנוח"). לפיכך עתרה להפסקת ההליכים נגדו, וכן בקשה להטיל עליה לבצע את צו ההריסה שניתן כנגד המנוח ביום 30.10.06 ולהמיר את האישום השני בכתב האישום לבקשה לפי סעיף 212 (5) לחוק, לגבי המבנים הנוספים.

ביום 18.4.10 התקיים דיון בבקשת המשיבה. המשיבה ציינה כי תנאי סעיף 212 (5) חלים בנסיבות העניין וכי מדובר בשטח ציבורי, אשר העירייה זקוקה לו וכי יש לפנות את השטח. ביום 27.5.10 נעתרתי לבקשת המשיבה, הוריתי על הריסת המבנים המפורטים בבקשתה, וקבעתי כי היא תבוצע על ידי הוועדה לתכנון ולבנייה "מצפה אפק" ועל חשבונה.

ביום 14.7.10 הוגשה מטעם המבקשת, אשת המנוח, בקשה לביטול החלטה שניתנה בהעדרה (להלן:"הבקשה"). המשיבה הגישה תגובתה לבקשה, ובתאריך 20.9.10 התקיים דיון בבקשה.

טענות הצדדים

בבקשה נטען כי המבקשת הינה אלמנתו של המנוח וכי לפני כ-17 שנה, קיבל המנוח במסגרת שיקומו כאסיר משוחרר אישור מעיריית גבעת שמואל לבנות על הקרקע קיוסק. עוד טענה כי הקיוסק נבנה וחובר לחברת החשמל ומאז משלמת המבקשת גם את חשבון המים לעיריית גבעת שמואל. כן הוסיפה כי איש לא הודיע לה על דיון שאמור להתקיים בבית המשפט וכי היא לא זומנה כדי לומר את דברה. לבסוף צויין בבקשה כי המבקשת מתגוררת יחד עם בנה במבנה אותו הקים המנוח לפני כ-17 שנה, אולם על אף העובדה כי המשיבה היתה מודעת לכך בחרה לא לזמנה לדיון.

בדיון שהתקיים בבקשה הוסיף ב"כ המבקשת וטען כי במתן צו לפי ס' 212 לחוק לא די בהוכחה שהתנאים למתן הצו התקיימו, אלא יש להוכיח כי בנסיבות העניין קיים אינטרס ציבורי חשוב המצריך מתן הצו. לדבריו, מדובר באשה קשת יום שאחד הילדים שלה נמצא בכלא ובן אחד היה קורבן לנסיון רצח. עוד צויין כי מדובר בדירת עמידר קטנה כאשר עתה מתגורר בדירה בנה הנכה ועתיד להתגורר בדירה עם משפחתו הבן שישתחרר מהכלא. עוד ציינה כי אין לה מקום מגורים חלופי. לבסוף צוין כי אין מניעה להרוס את כל יתר המבנים בשטח, אולם מבוקש להותיר רק את הדירה הקטנה בה שוהה המבקשת. לחילופין עתר ב"כ המבקשת למתן זמן על מנת לאפשר למבקשת למצות מגעים שמתנהלים עם ראש העיר, אם כי ציין כי עד עתה ראש העיר הבהיר כי אינו יכול להתערב בהליך השיפוטי.

לטענת המשיבה יש לדחות את הבקשה מטעמים רבים. לדבריה, מדובר בניסיון להכשלת ביצוע הריסת מבנים בלתי חוקיים אשר הקמתם החלה כבר משנת 2001 בפלישה שבוצעה על ידי המנוח על שטחי ציבור שנועדו לשרת את כלל הציבור. תחילת הפלישה התבטאה בהקמת אורוות סוסים בשטח של כ-50 מ"ר, ובמשך הזמן התווספו לה מבנים שונים לרבות מבנה טרומי, גדרות וסוללת עפר. ביום 25.7.04 הוגשה בקשה לצו הריסה ללא הרשעה כנגד המנוח ובנו לכלל הבניה במתחם הפלישה למקרקעין. עוד הוגשה בקשה דומה נגד "גזלן" שהוקם על ידי המנוח בסמוך למתחם. המשיב ובנו ניהלו הליך הוכחות ממושך ובסופו נתנה כב' השופטת בוסתן צו הריסה נגד הבניה נשוא הבקשות.

עוד טענה המשיבה, כי המנוח ובנו, לא זאת בלבד שלא ביצעו את צו ההריסה שהיו צריכים לבצעו עד פברואר 2007, אלא שהבניה במקום התרחבה והתווספו לה מבנים נוספים. בנוסף ציינה המשיבה, כי בביקורת מחלקת הפיקוח בוועדה ובשיחה עם המבקשת, אשתו של המנוח, נמצא כי מי שהיה מחזיק במתחם וחי בו היה המנוח, בנו ועוזר נוסף המטפלים בו בהיותו נכה וכי המבקשת מתגוררת במקום אחר. דו"ח המפקח ובו דברי המבקשת צורף לתגובת המשיבה.

נוכח האמור לעיל, טוענת המשיבה, כי יש לדחות את הבקשה מהטעמים הבאים: המבקשת לא הציגה ראיות, לא כל שכן הוכיחה כל זכות במקרקעין נשוא הבקשה מלבד אמירתה כי היא מתגוררת במבנה שבמקום; היא לא הייתה צד להליכים הרבים שהתקיימו כמפורט לעיל לגבי המבנים נשוא הבקשה; אין בתפיסת המקרקעין לאחר פטירתו של המנוח על ידי המבקשת, כדי להקנות לה מעמד כלשהו בהליך זה והיא בגדר פולשת חדשה או נוספת במקרקעין; המבקשת אינה "נפגעת" כהגדרתה בחוק, שלה מוקנה זכות לבקש את ביטולו של הצו על פי החוק; יש לדחות את בקשת המבקשת מחוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב בשל כך שהיא מבקשת להמשיך את דרכו של המנוח בביצוע עבירות; בבקשה מתייחסת המבקשת לקיוסק שאינו נשוא התיק דנן; טענת המבקשת כי עיריית גבעת שמואל אישרה הקמת המבנה נשמעה בפני בית המשפט בהליך הקודם נשוא הצו ונדחתה; דבריה של המבקשת כי היא מתגוררת במבנים סותרת את הודעתה למפקח הוועדה בביקורו במקום, בה אמרה כי מי שמתגורר במקום הוא המנוח, הבן והמטפל שלו; לבסוף טענה המשיבה, כי בית המשפט בהחלטתו באשר למבנים נשוא הצו איזן בין האינטרס הציבורי לעומת מצוקת הדיור והנכות של המנוח וקבע כי האינטרס הציבורי גובר.

דיון והכרעה

בענייננו אין למעשה מחלוקת כי התקיימו התנאים למתן צו הריסה לפי סעיף 212 (5) לחוק. טענתה של המבקשת מתמקדת בכך שלא די בהתקיימות תנאי הסעיף כדי להורות על הריסת המבנים, אלא יש לעשות איזון בין אינטרס הציבור לעומת אינטרס המבקשת, כאשר בעניין זה קיים אינטרס רב יותר שלא להרוס את המבנים אשר משמשים מגורים למבקשת ומשפחתה, אשר נסיבותיה קשות ביותר, והיא לא ביצעה כל עבירה.

אכן על פי הפסיקה, לא די בהוכחה כי התקיימו התנאים למתן צו הריסה ללא הרשעה, על מנת ליתן צו זה.

יפים לעניין זה דברי כב' השופטת נאור ברע"פ 124/01 ניקר מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 151, אשר הפנתה בין היתר לאשר נקבע בע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית כפר סבא, פ"ד נב(1) 136:

"בשאלה היכן "נקודת המוצא" לגבי צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק אמר בית-משפט זה את דברו בפרשת יצחק [1]: נ