מדינת ישראל נ' חתוכה

החלטה

השאלה בקליפת אגוז – מתי יש לפסול נאשם מלנהוג עד תום ההליכים בענינו?

השאלה העקרונית שלפנינו חוזרת ונשנית במקרים רבים. לעיתים נאשמים נהגים בעבירות מסוכנות אולם ההליך המשפטי מעצם טבעו לוקח זמן, לעיתים זמן רב מדי. מה יהיה בינתיים על הנהג/ת הנאשמים? האם נתיר להם לנהוג בזמן ההליך? או שמא לאו?

מצד אחד יש אי נחת מכך שמי שנאשם בעבירה מסוכנת ואולי אף גרם לנזקים ימשיך לנהוג ולסכן את הציבור. אולם מן הצד השני גם לנאשמים יש זכויות. אין זה תמיד הוגן לפסול אדם בעוד מתנהל משפטו. אם יצא זכאי בדינו, מי יפצה אותו על הזמן ועגמת הנפש שנגרמה לו משום שאסור היה לו לנהוג?

אשר על כך יש למצוא איזון בין הרצון למנוע מנהגים מסוכנים לעלות על הכביש, לבין זכויותיהם של נהגים שלא יפגעו חייהם ללא הליך משפטי הוגן, וזוהי השאלה שלפנינו. ובקצרה, באילו מקרים יפסול בית המשפט נאשם מלהחזיק רישיון נהיגה עד תום ההליכים בענינו?

ונקדים מראש ונסביר כי ההלכה במקרים כאלו בנויה בשני שלבים. ראשית, עלינו לבדוק אם ישנן ראיות כנגד הנאשם וצורך לנו בראיות לכאורה, אך ראיות טובות. רק לאחר שעברנו שלב הכרחי זה, עלינו לבדוק את מסוכנתו של הנהג בהמשך נהיגתו. מסוכנת זאת נמדדת בעיקר אך לא רק על פי שתי פרמטרים. הראשון הוא האירוע נשוא העבירה והחומרה שבו. והשני הוא עברו התעבורתי של הנהג.

ומכאן ואילך נסביר הלכה זו, ואחרי זה ניישם אותה על המקרה שלפנינו.

המסגרת הנורמטיבית – ההבדל בין תאונה קטלנית לכל תאונה/עבירה אחרת

המחוקק הבדיל מסיבות מובנות מקרה של תאונה קטלנית למקרה אחר. סעיף 46ב(א) לפקודת התעבורה קובע במפורש כי "הוגש כתב אישום נגד בעל רישיון נהיגה בעבירה שגרמה לתאונת דרכים שבה נהרג אדם, יורה בית המשפט על פסילתו מהחזיק ברישיון נהיגה עד למתן פסק דין בענינו".

הרציונל שאחרי גישה זו ברור. מי שהרג את הנפש בנהיגתו, מן הראוי הוא שלא ימשיך לנהוג ברחובות עד אשר יסתיים משפטו. נכון, יש כאן פגיעה לא פשוטה בנהג/ת שייתכן וזועקים הם לחפותם, אולם הערך של כיבוד וקדושת החיים עולה על זכות הנהג.

כמובן, אפילו במקרה של מוות החוק דורש הליך הוגן כנגד הנהג כולל שמיעתו, ובית המשפט רשאי שלא לפסול אותו עד תום ההליכים (סעיפים 46ב(ב) ו - 46ב(ג) לפקודה). אולם המקרה הרגיל הוא שמי שהואשם בגרימת תאונת דרכים קטלנית ייכבד ויישב בביתו ולא ינהג עד לתום ההליכים בעניינו.

אולם אין זה המצב במקרה של עבירה שגרמה לתאונה לא קטלנית או אף עבירה שלא גרמה לתאונה כלל. כאן ישנן שתי אפשרויות. יש מקרים בהם קצין משטרה פסל כבר את רישיונו של הנהג לתקופה שהוא מוסמך לפסול בחוק, וישנם מקרים בהם רישיונו של הנהג לא נפסל עדיין. בין כך ובין כך רשאי בית המשפט לתעבורה (לבקשת התביעה) לפסול את רישיונו של הנהג עד לתום ההליך. ונציין שניתן לבקש פסילת רישיונו עוד אפילו בטרם הוגש כתב אישום כנגדו.

אם הנהג לא נפסל מנהלית, הרי סעיף 46 לפקודת התעבורה קובע כי:

"היה היועץ המשפטי לממשלה או ב"כ, או קצין משטרה בדרגה שאינה פחותה מדרגת מפקח, משוכנע שיש יסוד מספיק להאשים בעל רישיון נהיגה או בעל רישיון רכב בעבירה שסעיפים 35 עד 42 או 23, 44 ו- 44(א) חלים עליה, והגיש לבית המשפט המוסמך לדון באותה עבירה בקשה לפסול את בעל הרישיון מהחזיק בו – רשאי בית המשפט לפסול אותו מהחזיק ברישיון עד לגמר בירור דינו, או עד שתבוטל הפסילה לפי הסעיפים 48-50.

סעיף דומה יש למקרה שבו נאשם נפסל מנהלית וקובע כי בית המשפט יכול להאריך הפסילה עד תום הדיון בעניין, וזו לשונו.

(ט)בית המשפט המוסמך לדון בעבירה, שבשלה נפסל הרישיון לפי סעיף קטן (ה), רשאי להאריך את הפסילה עד לגמר בירור הדין או לבטל אותה, בתנאים או ללא תנאים".

נעיר אבל שתקופה זו של פסילה עד תום ההליכים איננה לנצח. סעיף 50 מגביל פסילה זו. מי שלא הוגש כנגדו כתב אישום כלל תפוג הפסילה לאחר שלושה חדשים. אלא אם כן בית המשפט אישר להאריכה "מטעמים מיוחדים ומנימוקים שיירשמו". אולם אם כבר הוגש כתב אישום, תפוג הפסילה לאחר שישה חודשים. אולם כאן יכול בית המשפט להורות על פסילה לתקופה אחרת ללא צורך בנימוקים מיוחדים. גם כאן הרציונל ברור. מי שעדיין לא הוגש כנגדו כתב אישום אחרי שלושה חדשים, מן הראוי שלא ייפסל אלא מנימוקים מיוחדים. שמא כלל לא יוגש נגדו כתב אישום ויוצא הוא מופסד שלא באשמתו. אולם מי שההליך כבר מתנהל, ייתכן וששה חודשים לא יספיקו.

השיקולים לפסילה עד תום ההליכים – ראיות טובות בשילוב של מסוכנות

אין בחוק כל נימוק לשיקולים שעל בית המשפט לשקול בבקשה לפסילה עד תום ההליכים. מקובל אבל ללמוד בהיקש מבקשה למעצר עד תום ההליכים. בבקשה למעצר עד תום ההליכים השיקולים אשר על בית המשפט לשקול בבואו להחליט בבקשה הם קיומה של התשתית הראייתית לאשמת הנהג (מדובר בדרישה גבוהה יותר מאשר ראיות לכאורה), וקיומה של מסוכנת לציבור בהמשך נהיגתו של הנאשם, כאשר המסוכנות נבחנת לא רק על סמך העבירה הספציפית אלא גם על סמך עברו התעבורתי של הנאשם.

על העקרונות והשיקולים המנחים את בית המשפט בדונו בבקשה להארכת פסילה עד לגמר הדין עמד כב' השו' ד' חשין בהרחבה בש"פ 8161/06 גבריאל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 07.11.06). הדברים שם נאמרו בהקשר של תאונה קטלנית אולם הם רלוונטיים גם לעניינו.