מדינת ישראל נ' חורי ואח'

החלטה

לפני בקשתו של נאשם 2, מר עאדל כולאב, לבטל את כתב האישום נגדו מחמת טענת הגנה מן הצדק במסגרת סעיף 149(10), לחוק סדר הדין הפלילי, [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לטענתו, קיימת אפליה בהעמדה לדין, בלא שוני רלוונטי, בינו לבין אדם אחר, הוא אפק קינן, המוזכר בסעיף 4 לכתב האישום באישום השני, המשמש עד תביעה. לטענתו, אותו קינן נעצר יחד איתו ועם נאשם 1, ובמשך כל תקופת "מעצר הימים" קיבל מהמאשימה התייחסות זהה לזו שקיבלו נאשם 1 ונאשם 2. אף בשלב הגשת הצהרת התובע נכלל עדיין קינן כמי שיש כוונה להגיש נגדו כתב אישום, ורק בשלב שבו הוגש כתב האישום, חזרה בה המאשימה, לפתע, מכוונתה, ולא הגישה כתב אישום מכל סוג ומין שהוא נגד אותו קינן. לטענת נאשם 2, אין פחות ראיות נגד קינן מאשר נגדו עצמו ואין הצדקה להבחנה שערכה המאשימה בין השניים.

טוענת המאשימה כי בשלבים המוקדמים אכן סברה כי יוגש כתב אישום גם נגד קינן, אך כאשר באה לבחון את הראיות יותר לעומק, הגיעה למסקנה כי, אין די ראיות נגד קינן על מנת לבסס את העבירה שיוחסה לו, היא העבירה לפי סעיף 479(2) לחוק העונשין, היא עבירה של החזקה ביודעין של מטבעות מזויפים כדי לנפק מהן. לטענתה, מתוך הראיות עולה שקינן לא ידע מה יש בשקית אשר נתבקש להוביל, כפי שמתואר באישום השני, בעוד נגד נאשם 2 יש ראיות שונות מהן עולה כי ידע היטב שהוא עוסק בזיוף מטבע וניפוק מטבע מזויף. לטענתה, נגד נאשם 2 אף יש ראיות לעבירה של קשירת קשר לביצוע פשע.

בע.פ. 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, נקבע כי השאלה אם העמדה לדין היא בגדר אכיפה בררנית או לא תגזר מהתשובה לשאלה אם הרשות הבחינה בין המעורבים על יסוד שיקולים עניינים, או שמא פעלה לשם השגת מטרה פסולה, או על יסוד שיקול זר, או מתוך שרירות גרידא. אם נוכח בית המשפט כי בהגשת כתב האישום יש משום אכיפה בררנית, וקיום ההליך כרוך בפגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, בידו הסמכות לנקוט אמצעים ראויים לתיקון הפגיעה. לעיתים הפגיעה אינה מצדיקה לבטל את כתב האישום ותיקונה יכול שיושג באמצעי יותר מתון. כשמדובר בעבירה מרובת משתתפים, רשאית התביעה, משיקולים ענייניים, להסתפק בהעמדתם לדין של חלק ממבצעי העבירה, ובענין בורוביץ נקבע מבחן משולש לענין זה: בעת גיבוש עמדתה לענין ההעמדה לדין של חלק מהמעורבים, מוטל על התביעה להביא בחשבון ולייחס משקל ראוי למכלול של שיקולים ובהם: מהות העבירה ונסיבות ביצועה, מספר מבצעי העבירה וחלקו של כל אחד מהם, ומידת הענין הציבורי שיש בנסיבות הענין באכיפה מלאה. סבירות ההחלטה נגזרת מקיום שיקולים ראויים התומכים בהחלטה ועריכת איזון ראוי.

יצויין, כי מבחני "ההתנהגות הבלתי נסבלת של הרשות" ו"פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות" הורחבו בפסיקה ונקבע כי קיימים מקרים נוספים אשר עדיין מצדיקים מתן הגנה מן הצדק. למשל, מקום שלא יהיה ניתן להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן. בסוגיה של אכיפה בררנית, כעילה המקימה את ההגנה מן הצדק, נקבע כי שיקול דעת התביעה כפוף לעקרון השיוויון. עם זאת יש לזכור כי החלטה על העמדה או אי העמדה לדין של מעורבים בפרשה פלילית מסוימת היא לעיתים החלטה מורכבת, קשה ורבת התלבטויות, אשר במסגרתה על רשויות התביעה לשקול שיקולים שונים ובין היתר היכולת להוכיח את האישומים שעל הפרק, אם יועמדו לדין המעורבים כולם. שאלת המפתח היא מה היו המניעים שבגינם בחרה התביעה להעמיד לדין רק חלק מהמעורבים בפרשה. לענין זה אני מפנה לת.פ. ת"א 40013/05 מדינת ישראלי נ' רש (ניתן אתמול, 13.9.11, מפי כב' השופט שהם בבימ"ש המחוזי בתל אביב).

בשלב הזה טרם נחשפתי לכל הראיות בתיק. טוען, כאמור, ב"כ נאשם 2, כי אם נכונה טענת התביעה כי נגד קינן אין די ראיות להעמדה לדין, נכונים הדברים על אחת כמה וכמה כלפי מרשו. לטענתו, אין די ראיות נגד מרשו, ואם יש די ראיות נגד מרשו – בוודאי שיש ראיות מספיקות גם נגד קינן.

יש לזכור, כי בשלב זה אין בית המשפט שם עצמו במקום התביעה, ושוקל האם בית המשפט – לו עמד בנעלי התביעה – היה מגיע לאותה החלטה. בית המשפט בוחן את סבירות ההחלטה המינהלית של התביעה כאשר הגישה את כתב האישום נגד נאשם מסוים, ולא הגישה נגד אדם אחר. בית המשפט בוחן מה היו המניעים שבגינם בחרה התביעה להעמיד לדין את נאשם שכלול בכתב האישום, ולא העמיד לדין את האדם שלא נכלל.

בשלב זה שמעתי את עמדת התביעה, אשר סברה כי בראיות שלפניה אין די כדי להוכיח את תיבת ה"יודעין" אשר בסעיף 479(2) לחוק העונשין. היא סברה לאור הראיות שקיימות בתיק, שלא תוכל להוכיח מעל לכל ספק סביר, כי קינן ידע שהוא מחזיק מטבעות מזויפים כדי לנפק מהם. היא סבורה כי יש לה ראיות שכאלה נגד נאשם 2.

כאמור – איני בוחנת את הראיות. השתכנעתי, עם זאת, כי המניעים של התביעה היו אמונה אמיתית כי טיב הראיות נגד קינן אינו דומה לטיב הראיות נגד נאשם 2, וכנגד נאשם 2 יש ביכולתם להוכיח את העבירות. איני יכולה לדעת האם צודקת התביעה בעמדתה, אך שוכנעתי שלא היו כאן מניעים פסולים, ואין כאן "התנהגות בלתי נסבלת של הרשות" ואף לא מקרה שבו "לא ניתן יהיה להבטיח לנאשם קיום משפט הוגן".

אם יצליח הסנגור לשכנע כי אין גם ראיות מספיקות נגד מרשו, הרי שמרשו יזוכה.

לאור כל האמור, איני מוצאת שיש מקום לקבל את טענת ההגנה מן הצדק והטענה נדחית.

בשולי הדברים אציין כי, לטעמי, לא היה מקום להמתין עם העלאת הטענה עד היום. התיק נקבע להוכחות לשעה 11:30. ההתדיינות בין הצדדים מחוץ לאולם, ולאחר מכן ההתדיינות בפני, הביאה אותנו לשעה 14:30. ממתינים עדים לקיום הליך של הוכחות, אשר ברור כי לא יוכל להתקיים (בוודאי לא במלואו), היום. היה מקום להעלות את הטענה מבעוד מועד, לאפשר למאשימה להתכונן כראוי ולאפשר לבית המשפט לשמוע את הטענה במועד שיתאים לכך, ולא לגזול לשם כך ישיבת הוכחות.

ניתנה והודעה היום ט"ו אלול תשע"א, 14/09/2011 במעמד הנוכחים.

מיכל ברק נבו, שופטת

החלטה

אעתר לבקשת הצדדים, עם זאת אני מפנה את תשומת לבם כי ביום שני, אנו נעשה מאמץ לסיים את ההוכחות. שמעתי את דברי התביעה כי מדובר ב-24 עדים ואני משוכנעת כי גם אם השיחות בין הצדדים לא יובילו להסדר שיסיים את התיק, הן יכולות להוביל להסכמה בדבר חלק מהראיות, באופן שהמועד שנקבע יספיק לשמיעת כל הראיות, או לפחות חלק הארי.

הצדדים יודיעו מחר, האם הצליחו לסיים את התיק, ואם לאו – מהן ההסכמות אליהן הגיעו, על מנת שאוכל לתכנן את ישיבת יום 19.9.11.

ניתנה והודעה היום ט"ו אלול תשע"א, 14/09/2011 במעמד הנוכחים.

מיכל ברק נבו, שופטת

הוקלד על ידי: רבקה אראל צימרמן