מדינת ישראל נ' חג'אג'רה

החלטה

החלטה זו עניינה טענה מקדמית של הגנה מן הצדק שהעלה הנאשם, לאחר שטענה קודמת שעניינה סיכון כפול ושפיטה חוזרת בגין אותו אירוע, נדחתה.

כנגד הנאשם בתיק זה הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה ושימוש ברכב ללא ביטוח תקף. המדובר באירוע מיום 02/01/11, בסמוך לשעה 13:20, בעת שנהג הנאשם, כך נטען, ברכב מסוג סובארו בכביש 75 מכיוון יגור ללב המפרץ.

מסתבר כי אין זה כתב האישום היחיד שהוגש נגד הנאשם בכגון דא, שכן, וכפי שנטען לעניין ה"סיכון הכפול", כבר הועמד הנאשם לדין בפני מותב אחר בבית משפט זה (כב' השופט בנג'ו) על עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף ונהיגה ללא ביטוח תקף, שם הוא הורשע ונגזר דינו בהתאם.

לאחר דחיית הטענה של סיכון כפול, שב הנאשם ועותר כעת לביטול כתב האישום מכח הגנה מן הצדק. לפי הסנגור המלומד, "אין ולא יכול להיות, הצדק או טעם אמיתי, בטח שלא משפטי, לפיצול כתבי האישום". לדידו, "התנהלות המאשימה, שהיא מפצלת אירוע עובדתי אחד למספר כתבי אישום, כאשר נאשם נדרש לתת את הדין מספר פעמים ביחס לאותו אירוע, מדובר בהתנהלות שיש בה כדי לפגוע בתחושת הצדק הטבעי... עצם העובדה כי מדובר בשני כתבי אישום יוצר לחץ ברור על אותו נאשם שלא לצורך, יוצר איזשהו מרווח ענישה שונה, שלא לומר מכופל שלא לצורך וגם עניין סופיות הדיון- נאשם בסופו של יום רוצה לדעת שכאשר נתן את הדין ביחס לאירוע הוא סיים לתת את הדין ביחס לאותו אירוע".

ב"כ המאשימה התנגדה לבקשה וטענה כי "המקרה שבפנינו איננו מגיע עד כדי הגנה מן הצדק", הגם שהסכימה כי "מציאות של מספר כתבי אישום בגין אותה פרשייה אינה רצויה ומן הראוי היה שהתביעה תרכז האישומים, אך יחד עם זאת אין פגיעה מהותית בנאשם". היא הפנתה "לע"פ 1004/04 פואז עמל נ' מדינת ישראל בימ"ש מחוזי, נצרת" וכן "להלכת בורוביץ' הידועה, 4855/02 בימ"ש עליון שם צוין שהמקרים בהם תסוים (כך נרשם) ההגנה מהצדק במקרים קיצוניים וחריגים" שהמקרה דנן אינו נמנה עליהם. לדידה, "אין לומר שהליך משפטי במקרה שלנו יהווה פגיעה קשה בצדק או בהגינות כלפי הנאשם שעה שיש לעשות איזון בין האינטרס הציבורי לבין האינטרס של הנאשם, לדעת המאשימה האינטרס הציבורי גובר".

לאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים ולפסיקה שכל אחד הפנה אליה, שוכנעתי כי דין הטענה להידחות וכי בנסיבות תיק זה אין מקום לביטול כתב האישום דנן.

דוקטרינת ההגנה מן הצדק הוכרה בפסיקה ואומצה על ידי המחוקק בסעיף 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי שהסמיך את בית המשפט לבטל כתב אישום אם "הגשת כתב אישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". בעניין בורוביץ (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ נ"ט (6), 776) נקבע מבחן משולש להחלת הדוקטרינה האמורה ועניינו בחינת הפגמים שנפלו בהליכים נגד הנאשם ומידת עוצמתם, בחינת הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות שקיום הפגמים גורם (תוך איזון בין האינטרסים השונים המתנגשים) ובחינת אפשרויות מתונות יותר (מאשר ביטול כתב האישום) שעשויות לרפא את הפגמים.

אומר מיד, ונדמה שעל כך אין מחלוקת בין הצדדים, כי המצב שבו מוגשים נגד נאשם אחד בגין פרשייה אחת, שני כתבי אישום, אינו רצוי ומן הראוי כי המאשימה תעשה כל שלאל ידה כדי שמקרים כגון דא לא יחזרו על עצמם כדבר שבשגרה.

עם זאת, ובאותה נשימה אציין, כי בנסיבות דנן, אין במצב האמור כדי להביא לסעד הקיצוני של ביטול כתב האישום, שעה שעל כף המאזניים ואל מול אותו מצב אליו נקלע הנאשם עומדת עבירה של נהיגה בזמן פסילה ולא עבירה של מה בכך [ראה ע"פ (נצ') 1004/04 פואז אמל נגד מדינת ישראל, 13/4/04 (מאגרים משפטיים)].

לדידי, קיומו של ההליך המשפטי נגד הנאשם הינו הכרחי בשים לב לאינטרס הציבורי המחייב העמדה לדין של עברייני תנועה בעבירות חמורות (ואין בכך כדי לקבוע כל ממצא לגופו של עניין), אינטרס אשר גובר על עניינו האישי של הנאשם כי יועמד לדין פעם אחת על כל האישומים אשר נובעים מאותה פרשייה.

איני סבור כי בפעולת המאשימה נשוא תיק זה והעמדתו החוזרת של הנאשם לדין היה משום רדיפה או התעמרות מכוונים בנאשם או כי מדובר במקרה שבו המצפון מזדעזע (כלשון פסק הדין בע"פ 2910/94 ארנסט יפת נ. מדינת ישראל נ(2), 221), אך גם אם נומר כי מדובר בפגם החוסה תחת המבחן שנקבע בעניין בורוביץ, אין לומר כי עוצמת הפגיעה בתחושת הצדק וההגינות היא כזו שגוברת על שאר השיקולים ומחייבת ביטול כתב האישום, על אחת כמה וכמה שעה שניתן לשקלל עניין זה בשלב גזירת הדין, היה ויורשע הנאשם בסופו של יום.

התוצאה היא, שדין הטענה של הגנה מן הצדק להידחות ושההליכים בתיק יימשכו כסדרם.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים ותזמנם לדיון לצורך מתן תשובת הנאשם לאישום לגופו של עניין ליום 18/4/13 שעה 10:20.

ניתנה היום, ט"ו ניסן תשע"ג, 26 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.