בפני
שופטת שרית קריספין-אברהם
הכרעת דין
כנגד הנאשם נרשמה, ביום 9.3.11, הודעת תשלום קנס בגין נהיגה על המדרכה שלא לשם חצייתה כדי להיכנס לחצרים או לצאת מהם (להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 38(א) לתקנות התעבורה.
הנאשם כפר באישום המיוחס לו וביום 24.1.12, נשמעו הראיות בתיק שבנדון.
מטעם המאשימה, העידה רס"ר אילנה בן יוסף, עורכת הדו"ח והוגש הדו"ח, שסומן ת/1.
ע"פ גרסת המאשימה, ביום 9.3.11, בסמוך לשעה 10:45, נצפה הנאשם על ידי עדת התביעה, כאשר הוא נוהג בקטנוע על המדרכה ברחוב שוקן בתל אביב, בסמוך לבניין מספר 25 ,מכיוון דרום לכיוון צפון וזאת בסמוך להולכי רגל שעברו אותה עת על המדרכה.
העדה הורתה לנאשם לעצור את הרכב ורשמה מפיו את הדברים הבאים:" אני רושם את דבריי. את תרשמי בשמך שאת סירבת לתת לי לכתוב".
על פי גרסת הנאשם, הוא נהג כאמור, כברת דרך של בין 20-25 מטרים, אך עשה זאת על מנת לחנות את הקטנוע על המדרכה. כמו כן, טען כי מדובר במדרכה רחבה.
בנסיבות אלה, גרס הנאשם כי אין מדובר בעבירה והפנה את בית המשפט לשני פסקי דין בעניין – ת' 32764/05 ו- ת'40142/02.
לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, הראיות שהוגשו מטעמם ושמעתי עדויותיהם, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזאת מהנימוקים הבאים:
עדת התביעה תיעדה באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך התייחסות לכל רכיביה ולעובדות הרלוונטיות לאישום ולמעשה אין מחלוקת בין גרסת המאשימה לזו של הנאשם באשר לעובדות המקרה ולנאשם טענה משפטית בלבד.
לשון תקנה 38(א) לתקנות התעבורה הנה:" לא ינהג אדם רכב או בעלי חיים על פני מדרכה, שביל או נתיב שיועד וסומן לסוג מסוים של רכב או של עובר דרך מסוים, אלא לשם חצייתם כדי להיכנס לחצרים או לצאת מהם". דהיינו, בלשון מפורשת קובע המחוקק כי ניתן לנהוג רכב על המדרכה אך ורק לשם תכלית אחת – חציה כדי להיכנס לחצרים או לצאת מהם.
פירוש המילה חציה, על פי מילון אבן שושן, הנו:" צליחה, מעבר מצד אל צד".
כשם שחציית כביש תהא תמיד מצדו האחד של הכביש, לרוחבו, לעבר הצד השני, וזאת בשונה מנסיעה לאורך כביש, הרי שחציית מדרכה תהא אף היא לרוחב המדרכה ולא לאורכה.
לא תיתכן מחלוקת כי נסיעה לאורך מדרכה, כברת דרך של 20-25 מטרים, אינה בגדר צליחה או מעבר מצד אל צד.
בנסיבות המתוארות בכתב האישום, לפיהן נהג הנאשם כברת דרך ארוכה כל כך, בין הולכי רגל, אני סבורה כי חסד עשו עמו העדה והמאשימה, עת לא ייחסו לו עבירות חמורות כגון, נהיגה בקלות ראש, על פי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה או לכל הפחות נהיגה בחוסר זהירות, על פי תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה.
באשר לפסקי הדין אליהם התייחס הנאשם, הרי שאיני מקבלת את הגישה לפיה נוחותם של רוכבי רכב דו- גלגלי, המביאה אותם לבחור את הנקודה המתאימה להם לעליה על המדרכה על מנת להגיע למקום חניה, גוברת על זכותם של הולכי רגל להלך בבטחה על המדרכה, מבלי להיות חשופים לפגיעה מכלי רכב.
על רוכבי רכב דו-גלגלי, המבקשים לחנות רכבם על המדרכה, להגיע אל מקום החניה בדרך הקצרה ביותר, תוך חציית המדרכה לרוחבה ולהימנע מנסיעה לאורך המדרכה. בנקודה זו, אני גורסת כי המחוקק אמר את דברו באופן ברור ומפורש.
לאור כל האמור לעיל, הנני קובעת כאמור, כי הנאשם עבר עבירה כמיוחס לו בכתב האישום שבנדון.