הכרעת דין
כנגד הנאשם נרשמה, ביום 28.10.12, הודעת תשלום קנס בגין עקיפת רכב שעצר לפני מעבר חצייה, לצורך מילוי הוראות להלן – הדו"ח), עבירה על תקנה 47(ז) לתקנות התעבורה.
הנאשם כפר באישום המיוחס לו וביום 2.7.13, נשמעו הראיות בתיק שבנדון.
מטעם המאשימה, העידה רס"מ שמרית דהן, עורכת הדו"ח והוגש הדו"ח, שסומן ת/1.
מטעם ההגנה, העיד הנאשם בלבד.
ע"פ גרסת המאשימה, ביום 28.10.12, בסמוך לשעה 14:07, נהג הנאשם ברכב בתל אביב, בשדרות שאול המלך, בנתיב השמאלי, מכיוון מערב לכיוון מזרח ובהגיעו בסמוך לצומת עם רחוב הנרייטה סולד, נצפה על ידי עדת התביעה כאשר הוא ממשיך בנסיעה ועוקף רכב שעצר בנתיב הימני, על מנת לאפשר להולכת רגל, שחצתה אותה עת את מעבר החצייה המסומן במקום, מכיוון דרום לכיוון צפון ומימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשם. הולכת הרגל נאלצה לעצור חצייתה, כאשר היא בפס השלישי של מעבר החצייה.
העדה הורתה לנאשם לעצור את הרכב ורשמה מפיו את הדברים הבאים:" לא ראיתי אותה, היא יצאה באלכסון רק כשעברתי ראיתי אותה, אבל לא יכולתי לעצור...מעבר לרכב לא ראיתי אותה לאחר שעברתי לצידו ראיתי אותה כ-5 מ' ממעבר החציה באלכסון".
על פי גרסת הנאשם, הוא נהג כאמור, רכב אכן עמד בנתיב הימני והוא האט נסיעתו, אך משהבחין כי מעבר החציה ריק מאדם, המשיך בנסיעה. לטענתו, הולכת הרגל, עמדה בין כלי רכב חונים ושוחחה בטלפון נייד ולפתע, קפצה לכביש ואז זינקה גם השוטרת, שעמדה במרחק של כ-5 מטרים ממעבר החצייה.
הנאשם העיד כי נסע במהירות איטית, ברכב גבוה והיה לו שדה ראיה פתוח, שאפשר לו להחליט כי הוא יכול להמשיך בנסיעה, שכן מעבר החצייה היה ריק.
הנאשם טען כי אינו צריך לתת זכות קדימה לכל אדם העומד בצד הכביש.
לאחר שבחנתי גרסאות הצדדים, הראיות שהוגשו מטעמם ושמעתי עדויותיהם, השתכנעתי במידה הנדרשת במשפט פלילי כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזאת מהנימוקים הבאים:
עדת התביעה תיעדה באופן מפורט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך התייחסות לכל רכיביה ולעובדות הרלוונטיות לאישום. העדה ציינה מקום עמידתה, כ-25 מטרים ממעבר החצייה, תיארה את אופן נסיעת הנאשם, עקיפת הרכב שעמד בנתיב הימני, אופן חציית הולכת הרגל והעובדה כי נאלצה לעצור חצייתה.
גרסת הנאשם לפיה המשיך בנסיעה, לאחר שלא הבחין בהולכי רגל על מעבר החצייה, אינה מתיישבת עם העובדה שהנאשם אישר כי רכב עצר בנתיב לימינו, לפני מעבר החצייה וכן, עומדת בסתירה לדברים שנרשמו מפיו בדו"ח, לפיהם, הבחין בהולכת הרגל רק כשחלף על פני הרכב שעצר ואז, לא יכול היה לעצור את רכבו.
לשון תקנה 47(ז) לתקנות התעבורה, הנה כדלקמן:"נוהג רכב לא יעקוף רכב, ולא יעבור על פני רכב, שעצר לפני צומת, לפני מעבר חציה או לפני מפגש מסילת ברזל לשם מילוי אחרי הוראות חלק זה".
אין למעשה מחלוקת בין הצדדים, כי הנאשם עבר על פני רכב שעצר בנתיב שלימינו, לפני מעבר החצייה והנאשם אישר זאת בעדותו ובחקירתו הנגדית.
ייעודה של תקנה 47(ז) לתקנות התעבורה, הנה למנוע סיטואציה שבה רכב חולף על פני רכב שעצר לפני מעבר חצייה, מבלי להבחין בהולכי רגל החוצים את הכביש, בשל היותם מעבר לרכב העומד וכתוצאה מכך, מסכן את הולכי הרגל או אפילו פוגע בהם, דהיינו, בדיוק המקרה שבפני, בו בחר הנאשם להמשיך בנסיעה, אף שהבחין ברכב שעצר לפני מעבר החצייה ולכן, הבחין בהולכת הרגל, רק לאחר שחלף את הרכב והולכת הרגל נאלצה לעצור בגינו.
לאור כל האמור לעיל, ולאחר ששבתי והזהרתי עצמי, שכן עדות יחידה הוצגה בפני במסגרת פרשת התביעה, הנני קובעת כאמור, כי הנאשם עבר עבירה כמיוחס לו בכתב האישום שבנדון.
זכות ערעור כחוק.
ניתנה היום, ט' אב תשע"ג , 16 יולי 2013, במעמד הצדדים