מדינת ישראל נ' גרינברג

החלטה

בפני בקשה להארכת פסילה מנהלית עד תום ההליכים המשפטיים כנגד המשיב, על פי סעיף 47 (ט) לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א – 1961.

ביום 16.5.13, ניתן כנגד המשיב צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 60 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(2) לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בהקשר לתיק משטרה ת.ד. 209286/13, כאשר בהמשך, הוגשו כנגד המשיב כתב אישום המייחס לו גרם תאונת דרכים בגין נהיגה בקלות ראש וכן הוגשה הבקשה שבפני.

ביום 14.7.13, טענו הצדדים לבקשה.

ב"כ המבקשת חזרה על האמור בבקשה וטענה כי המשיב איבד שליטה על רכבו, סטה ופגע באי תנועה בנוי ואך בנס, לא היו נחבלים נוספים, למעט הנאשם עצמו.

לדבריה, המבקש הציג מסמכים רפואיים לגבי היותו חולה סכרת ולא ידע להסביר כיצד אירעה התאונה ובנסיבות אלה, כי יש מסוכנות בהמשך נהיגתו.

לדברי ב"כ המבקשת, המשיב הופנה לבדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים, על מנת שייקבע אם הוא כשיר להמשיך ולנהוג.

באשר לעברו התעבורתי של המשיב, הרי שלדברי ב"כ המבקשת, לחובת המשיב 17 הרשעות קודמות, משנת 1991, ביניהן גרם תאונת דרכים משנת 2003.

ב"כ המשיב, מצידה, טענה כי אין מקום להארכת הפסילה ויש להחזיר למשיב את רישיונו.

לטענתה, מדובר במקרה ראשון שאירע למשיב וזאת בשל שינוי במינון יחידות האינסולין אותן צורך המשיב.

ב"כ המשיב הפנתה למסמכים הרפואיים שבתיק וכן למסמכים נוספים מהם עולה כי המשיב נכה בדרגת של 94% יציבה ואי כושר עבודה בדרגה של 75%.

בנוסף, טענה ב"כ המשיב כי גם עברו התעבורתי של המשיב, מצדיק את החזרת רישיון הנהיגה שלו וכי אין בהמשך נהיגתו משום סכנה לציבור עוברי הדרך.

 דיון והכרעה

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיומן של ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המשיב ושנית, הקביעה האם יש בהמשך נהיגתו של המשיב כדי לסכן את שלום הציבור.

ראיות לכאורה