החלטה
לפני בקשה לעצור את המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם.
נגד המשיבים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, קשירת קשר לפשע וחבלה במזיד לרכב.
על-פי כתב האישום, המשיב 1 החזיק בסמוך לביתו, שנמצא ברח' אלי כהן בעיר אשקלון במתחם (להלן:"החווה"). כשלושה חודשים בטרם אירועי האלימות, השכיר המשיב 1 מבנה בחווה לנאיפה אבו רקייק, לשם מגורי משפחתה.
על-פי הנטען, בעת מגורי המשפחה בחווה, נאיפה קבלה הודעה מטעם גורם בעיריית אשקלון כי החווה מיודעת להריסה, אינה בבעלותו של המשיב 1 ואין בסיס לתשלומי השכירות. מטעם זה הפסיקה נאיפה לשלם דמי השכירות. בין המשיב 1 לאם התפתח סכסוך והמשיב 1 דרש לאלתר את הסתלקותה של נאיפה מהחווה עם כל בני משפחתה ובהם המתלונן 1 - סלימאן אבו רקייק, המתלונן 2 - מוחמד אבו רקייק והבת וואפא.
האישום הראשון מיוחס למשיב 1 בלבד ונטען בו כי, ביום 26.1.12 בשעות הצהריים, הגיע המתלונן 1 אל עבר המשתלה הסמוכה לחווה, אוחז בידו מפתח שוודי. סלימאן התכופף לעבר צינור המים, על מנת לפתוח את צינור המים. נטען כי בשלב זה הגיע המשיב 1 מאחוריו של סלימאן והכה בעורפו באמצעות מוט ברזל. סלימאן הסתובב הרים את ידו השמאלית על מנת להגן על ראשו ופניו, ונאשם 1 הניף את מוט הברזל והכה את סלימאן פעם נוספת בידו השמאלית. כתוצאה ממעשיים אלה נגרם שבר בידו השמאלית של המתלונן וחתך ממסמר שהיה נעוץ במוט שחדר לידו.
באישום השני נטען כי בערבו של אותו יום, תקפו שלשת המשיבים את המתלונן 2. לפי אישום זה, בסמוך לשעה 20:30 הגיעו המשיבים יחד עם אחרים לחווה סמוך לפתח המבנה בו מתגוררת משפחת המתלוננים כשהם מצוידים במוטות ברזל, המשיב 2 מצויד בסכין, חלקם חבשו כובע או קופצ'ון על הראש, או עטו צעיפים על פניהם. נטען כי הם קראו למתלונן 2 לצאת וזה נענה וצעד לכיוונם.
כן נטען כי המשיבים 1 ו-2 משכו את המתלונן 2 לעבר מבנה סמוך, והמשיבים, יחד עם שניים אחרים לפחות, החלו לתקוף את המתלונן במוטות ברזל ובטוריה קטנה. עוד נטען כי המשיבים 3 ו-1 הכו את המתלונן 2 בראשו באמצעות מוט ברזל, והמשיב 2 דקר אותו בסכין בכתפו עד אשר התמוטט ואבד הכרתו. עוד נטען כי, במקביל לכך, המשיב 3 ואחרים השליכו אבנים על החווה, וחבטו באלות ומוטות ברזל ברכבו של המתלונן 2. נטען כי למתלונן 2 נגרמו חבלות חמורות הכוללות שברים בגולגולת, בצלעות ובזיז של חוליה וקרעי דקירה בטחול ומקומות נוספים. כן נטען כי למכונית נגרם נזק.
מטבע הדברים, ראיות התביעה מבוססות בראש ובראשונה על הממצאים הרפואיים ועל הנזק ברכב. למעשה, קשה לטעון כי המתלוננים לא נפגעו בפגיעה אלימה, השאלה היא אם הוכחה זהות התקופים והנסיבות. בהקשר זה המדינה נסמכת בעיקר על עדותם של המתלוננים עצמם אשר באופן כללי מכירים את המשיבים ומצביעים עליהם כמי שפגע בהם. זאת, בשילוב עם מסדר זיהוי בו זוהה המשיב 3 על ידי העדה וואפה. פצע בראשו של המשיב 2 גם כן, לכאורה מחזק ההשערה כי היה מעורב בתקרית אלימה. לעניין האישום הראשון המשיב 1 אינו מכחיש מפגש אלים, אך טוען כי הפגיעה נגרמה אגב הגנה עצמית. לעניין האישום השני, המיוחס לשלושת המשיבים, אלה טוענים כי כלל לא היו במקום, וממילא לא הם פגעו במתלוננים. מעבר לעצם הפגיעה הפיזית שתועדה עם עדויות הנפגעים, עמדת המדינה היא כי טענות האליבי לא הוכחו, ואף הופרכו לגבי לחלק מן המשיבים.
ב"כ המשיבים מצביעים על הסתירות הרבות בגרסאות עדי התביעה. לשיטתם, הפגמים בעדויות אלה יורדים לשורשו של עניין, ואינם מאפשרים לבסס "ראיות לכאורה" על עדויות התביעה. עוד טוענים כי הראיות האובייקטיביות, ככל שקיימות, אינן מצביעות על המשיבים, ואף לראיות האליבי יש משקל. מכאן טענתם שאין ראיות לכאורה כלל.
ניתוח עדויות התביעה
לכאורה, מבנה הראיות איתן. השילוב של מספר עדי תביעה, עם ממצאי נזק ברורים, פצעים על גופם של שניים מהמשיבים ובשילוב עם תמיהות לגבי האליבי, מדרך כלל יקים מערכת של ראיות לכאורה שהיא מספיקה בהחלט למעצר עד תום ההליכים. אולם, מבט מעמיק יותר אל גרסאות המתלוננים, מלמד כי לא זו בלבד שיש בגרסאותיהם קשיים, אשר יכולים לאפיין כל תיק מסוג זה, התמיהות לגבי עדויותיהם מגיעות למסה קריטית המחייבת קביעה, כבר בשלב זה, שלכאורה לא ניתן לסמוך על עדי התביעה.
לפיכך, שלא כסדר הרגיל הפותח בחיוב ואז דן בשלילה, ועל מנת לחסוך מטרחת הקורא, אפנה מיד לקשיים בתיק זה, אשר חייבו להגיע למסקנה, הנדירה יחסית, אודות אי עמידה בתנאים של הלכת זאדה, כמעט כלל.
המתלונן 2 - סלימאן
הקושי הבולט ביותר בעדויות התביעה, מזדקר לעין מיד בקריאה רציפה של עדויות המתלונן 2, מחמד. אמנם, מדובר במי שבוודאות נפגע קשה באירוע, ולפיכך, יש מקום לקבל בהבנה סתירות מסוימות ותמיהות מסוימות. אולם עדויותיו חורגות מעבר ל"הנחה" זו, באופן מטריד.
כך בנקודה החשובה ביותר בתיק, זהות הפוגעים בו, יש סתירות דרמטיות בדברי המתלונן 2. בעדותו הראשונה (26.1.12) מתאר את נסיבות פגיעתו (האישום השני), באמירה כי יצא מהבית וראה את המשיב 1 עומד ליד מכוניתו, אז הותקף על ידי ארבעה שאותם אינו יכול לזהות, משום שכולם "לבשו קפוצ'ונים" (עמ' 1 שורה 25) וכן "היה חושך לא יכולתי לראות אותם" (שורה 27). בהודעתו השנייה (30.1.12) מספר כי ארבעה קפצו עליו, אחד בחור אתיופי, אותו הוא מכיר בפנים משכונת רמת אשכול. אחד מהם היה המשיב 2, בנו של המשיב 1, ועוד שניים שלא זיהה (עמ' 2 שורה 57). הוא ידע הפעם לתאר אפילו את לבושו של המשיב 2 (עמ' 4 שורה 26), למרות שבהודעה הראשונה כלל לא הזכירו. בהודעתו השלישית (1.2.12), מספר כי היו המשיב 1, המשיב 2, ועוד ארבעה אחרים, ש"פעם ראשונה אני רואה אותם", מהם "שנים רוסים ושניים יהודים" (עמ' 2 שורה 11). לשאלה אם היה אתיופי ביניהם השיב "לא" (עמ' שורה 20). לשאלה כיצד ראה השיב "יש חושך אבל מקרוב אתה רואה" (עמ' 1 שורה 25).
לגבי מעשי המשיב 1 והאחרים באותו מקרה העיד בהודעה הראשונה כי המשיב 1 עמד ליד הרכב ו"שלח" את האחרים. הוא עצמו "רק הסתכל". הארבעה הרביצו "עם מקלות" והיה "אחד עם סכין". המקלות היו "רגילים" (עמ' 3). בהודעה השנייה, נשאל "מי החזיק את הסכין?" והשיב "לא מכיר אותם" (עמ' 2 שורה 55). הוא תיאר גם כאן תקיפה במקלות וכן חזר "יוסי היה עומד בצד הוא שלח אותם" (עמ' אחרון שורה 32). בהודעה השלישית, התיאור שונה מאוד. מיד בפתח הודעה הוא מספר כי "יוסי (המשיב 1 – א"א) הפיל אותי לרצפה ובעט בי". לגבי המשיב 2 יודע לומר כי "אור נתן לי שלוש דקירות".
לעניין תחילתו של האירוע של האישום השני, בהודעה ראשונה אין אזכור לעניין זה. בהודעה השנייה מספר כי האירוע החל כאשר היה בדרכו חזרה מקניית סיגריות, לפתע התנפלו עליו. בהודעתו השלישית מספר כי אור קרא לו החוצה מביתו.
אין צורך להרחיב מעבר לכך לגבי עד זה, אם כי חלקים נוספים מגרסאותיו יובאו בהמשך, לצורך השוואה לעדים אחרים. ברי כי עד אשר סותר את עצמו בנקודות קריטיות שכאלה, אם יכול היה לזהות, אם זיהה, כיצד נראו, אם המשיב 1 בכלל תקף, אם המשיב 2 בכלל נכח, אם זיהה מי דקר, וכו', יתקשה לעורר את אמון בית המשפט בתיק העיקרי. לכן, למרות שאין בית המשפט בדרך כלל נכנס לשאלת המהימנות בשלב מוקדם זה של ההליך, הרי מעבר ל"מסה קריטית" מסוימת של סתירות, אין מנוס מקביעה כי הסיכוי שבית המשפט יבסס ממצאים על עד זה נמוכים, וממילא אין עדותו מספקת לצורך המבחן של הלכת זאדה.
האישום הראשון