החלטה
לפני בקשת הנאשם לפיה אפסול עצמי מהמשך דיון בעניינו.
רקע
המבקש עומד לדין בגין עבירות של זיוף מסמך, שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במרמה. עובדותיו המפורטות של כתב האישום אינן נדרשות לצורך הכרעה בבקשה, אך אציין כי כתב האישום מייחס לנאשם סדרת פעולות מרמה, לכאורה, במסגרתן פעל הנאשם כעורך דין, הגם שרשיונו נשלל. הנאשם לא הגיש בקשות לבית המשפט, אלא זייף מסמכים הנחזים להיות החלטות של בית המשפט. עוד מיוחס לו כי הגיש מסמכים לבית המשפט בשמם של עורכי דין אחרים ללא ידיעתם.
תיק זה נוהל תחילה בפני כב' השופטת תדמור זמיר, אך עם מעברה לבית משפט אחר הועבר התיק לטיפולי. בישיבת יום 5.3.13 ציין הסנגור כי לאור שינוי זהות המותב, בכוונתו להגיש בקשה לפסלות מותב זה בשל העובדה שדנתי בעבר בתיק אחר של הנאשם בנסיבות המצדיקות לשיטתו פסלות שופט. לאור כך הגיש ב"כ הנאשם בקשה מפורטת בכתב. המאשימה הגישה תגובה בכתב. בהתאם להחלטתי מיום 20.4.13 הודיע ב"כ המבקש כי הוא מוותר על דיון בעל פה בבקשה וביקש שההחלטה תנתן לאור כתבי הטענות. המאשימה עמדה על קיום דיון ועל כן קיימתי דיון בבקשה ביום 5.6.13
טענות הצדדים
בבקשתו מציין ב"כ המבקש כי בעת שמותב זה כיהן בבית משפט השלום בחדרה דן הוא במהלך חודש 7/12 בתיק אחר של המבקש (ת.פ 34952-03-11 ; להלן – התיק הקודם). המבקש מפרט כי בתיק הקודם יוחסו לו עבירות דומות לאלו שבפני כעת בשל פרשה במסגרתה קיבל במרמה מהביטוח הלאומי סך של כ- 35,000 ₪.
לטענת ב"כ המבקש, בתיק הקודם הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו יוטל על הנאשם מאסר מותנה ופיצוי. המבקש מוסיף וטוען כי לאחר הצגת הסדר הטיעון הבעתי בדיון לא פורמאלי שלא בא לידי ביטוי בפרוטוקול, מורת רוח מההסדר תוך שציינתי, לטענתו, כי "לא ייתכן שלגבי אדם אשר גונב מאחר מבקשת המדינה עונשי מאסר ובמקרה זה, כאשר הנאשם קיבל במרמה כספים מהמדינה בסכום לא מבוטל וזייף מסמכים, לא מתבקש עונש מאסר אלא מאסר מותנה בלבד". עוד טען ב"כ המבקש כי "בית המשפט הוסיף כי לא ברור אם יקבל את הסדר הטיעון ושההסדר אינו משקף את חומרת העבירות. דברי בית המשפט נאמרו באופן נחרץ (אף כי בית המשפט הנכבד לא קבע כי לא יקבל את הסדר הטיעון) ובטרם שמע את טיעוני הצדדים לעונש ואת הנימוקים לקבלת הסדר הטיעון" (סעיף 8 לבקשה).
ב"כ המבקש ער לעובדה כי דברים אלו, אף לשיטתו, ביטאו ביקורת כלפי שיקול דעתה של המאשימה עת הגיעה להסדר מקל (סעיף 20 לבקשה), אך סבור כי בנסיבות האמורות נוצר חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, או למצער חשש לפגיעה במראית פני הצדק, שכן, לטענתו אף שדברים אלו הופנו כלפי המאשימה ואופן הפעלת שיקול דעתה, לא ניתן לנתק את הנאשם מהסיטואציה – שהרי "הביקורת הנוקבת של בית המשפט התייחסה בסופו של דבר לנאשם, לעונש הראוי לנאשם הספציפי וממילא גם השפיעה על הנאשם".
המבקש טוען עוד כי: "בית המשפט כבר הביע את דעתו בעניינו של הנאשם, שמן הראוי היה לשפוט אותו לעונש חמור בהרבה מהעונש בהסדר הטיעון, הכל כאמור בטרם נשמעו הטיעונים לעונש. הבעת דיעה זו, יחד עם התוצאה ויחד עם העובדה שהנאשם נאשם כעת בעבירות דומות, יוצרים כולם יחדיו חשש ממשי למשוא פנים בניהול משפטו של הנאשם. החשש הנו שבית המשפט הנכבד, ולו בתת הכרתו, יסבור כי מדובר בעבריין מרמה סדרתי וככזה אשר חמק מעונש ראוי אחד ולא יחמוק שוב במקרה זה" (סעיף 23 לבקשה)
ב"כ המשיבה השיבה וטענה כי לא קיימות בנדון נסיבות מיוחדות המקימות חשש למשוא פנים, בהפנותה להלכה הקובעת כי גם כאשר בית המשפט הכיר בעבר את בעל הדין או אף פסק בעניינו וגזר את דינו לא קמה באופן אוטומטי עילת פסלות, אלא יש לבחון חשש ממשי למשוא פנים. הדברים יפים שבעתיים במקרה זה בו לא נוהל ההליך בפני מותב זה אלא רק הוצג הסדר טיעון, אשר אף הוא לא הושלם בפני מותב זה.
בדיון שהתקיים חזר כל צד על טענותיו בכתב ולא הוסיף.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, לא ראיתי כי מתקיימת בנסיבות העניין עילת פסלות ועל כן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
סעיף 77א(א) לחוק חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע:
"(א) שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".
על הטוען לפסלות שופט להראות קיומו של חשש ממשי למשוא פנים וכי דעתו של השופט "ננעלה" כך שלא יוכל לקיים את ההליך באופן ראוי, כשנקודת המוצא היא כי חזקה שבית המשפט ידע לשמור על מקצועיותו ולשפוט את המקרה שלפניו באופן ראוי וללא משוא פנים. ראה ע"פ 4622/04 אלבנה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 13.6.04):
"... לא כל התבטאות של בית המשפט, שאינה ממן העניין או שרצוי היה כי לא תיאמר, מקימה עילת פסלות. "לא תחושתו הסובייקטיבית של בעל הדין היא הקובעת" (...). עילה לפסילת שופט קמה רק בהתקיים חשש ממשי למשוא פנים – חשש שהמבחן לו הוא אובייקטיבי (....). "אכן, דיני הפסילה אינם סובבים סביב תחושתו הסובייקטיבית של השופט או של הצד. דיני הפסילה מבוססים על אפשרות ממשית לדעה קדומה, כפי שהחברה הישראלית מבינה זאת בראיה אובייקטיבית כוללת" (...). משכך, לא די בתחושה, ולו עזה ביותר, של הנאשם, כאילו נחרץ דינו על-ידי בית המשפט. על נאשם המבקש לפסול את בית המשפט הדן בעניינו להראות, שלחששו הסובייקטיבי בסיס ממשי גם בעיניו של האדם הסביר. אף אמירות של בית המשפט, אותן עשוי הנאשם להבין כאמירות בעלות אופי מאיים, אינן מקימות כשלעצמן עילת פסילה. מובן שטוב יעשה בית המשפט אם יימנע מהן. אך הן תהווינה כר לפסילה רק אם יצמח מהן חשש ממשי, בראייה אובייקטיבית, כי ננעלה דעתו של בית המשפט באשר לתוצאות ההליך"..
(ראה גם: ע"פ 3963/00 בן גביר נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 22.4.99); ע"פ 793/83 אדרי נ' מדינת ישראל פ"ד לח(1) 363; ע"פ 2066/08 ליאור חן נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 19.5.08), ע"פ 9107/07 עאסי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 3.2.2008); ע"פ 2473/07 אבוטבול נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.4.2007); ע"פ 3963/00 וספרו של יגאל מרזל דיני פסלות שופט 262 ו- 298-299 (2006) – להלן מרזל).
טרם פירוט נימוקי החלטתי אציין כי אלמלא הוגשה בקשה זו ספק רב אם הייתי זוכר את הנאשם ומקשרו לתיק אחר שנידון בפני. ואולם, מקובלת עלי טענת ב"כ הנאשם כי הניח שלאור סמיכות הזמנים (כתשעה חודשים בעת הגשת הבקשה) בית המשפט זוכר את הנאשם ומכאן שהבקשה הוגשה בתום לב ואין מדובר בניסיון "ליצור עילת פסלות". עוד אציין כי חילופי הדברים שציין ב"כ המבקש, אשר לטענתו התנהלו בתיק הקודם ושלא נרשמו בפרוטוקול, אינם זכורים לי ברמת הפירוט העולה מהבקשה, אלא באופן כללי בלבד. לצורך הבקשה אצא מנקודת הנחה שדברי הסנגור משקפים נכונה את רוח הדברים שנאמרו בהליך הקודם. יחד עם זאת, מצב דברים זה אינו מבסס עילת פסלות.