מדינת ישראל נ' גורשקוב

החלטה

בפניי בקשה מיום 16/11/10 לביטול הכרעת דין וגזר דין, שניתנו ביום 29/11/10 בהעדר התייצבות המבקש לדיון ביום 14/11/10.

לטענת המבקש הוא לא התייצב לדיון שכן היה נתון ללחץ של עבודה ומבקש אפשרות להוכיח את עצמו.

המשיבה בתגובתה התנגדה לבקשה וטוענת כי מדובר בדוח מהירות מצלמה, כי המבקש לא התייצב לדיון, כי הוא לא שלח כל בקשת דחיה וכעת מנמק את אי התייצבותו לדיון בשל לחץ בעבודה. כמו כן לא הועלתה כל טענת הגנה.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ובתגובה לה, החלטתי הינה כדלקמן:

אמות המידה המנחות את בית המשפט בבואו להחליט בבקשה לביטול פסק דין קבועות בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, הקובע כדלקמן:

"נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין; בקשה לפי סעיף קטן זה תוגש תוך שלושים ימים מהיום שהומצא לנאשם פסק הדין אולם רשאי בית המשפט לדון בבקשה שהוגשה לאחר מועד זה אם הבקשה הוגשה בהסכמת התובע."

ברע"פ 9142/01 סוראיה איטליא נ' מדינת ישראל, פד נז(6) 793, 803 קבע ביהמ"ש כדלקמן:

"הסעיף קובע שני טעמים המצדיקים ביטול פסק דין: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש במשפטו או גרימת עיוות דין למבקש תוצאה מאי ביטול פסק הדין. התנאים אינם מצטברים. יוצא, שאם עלול להיגרם למבקש עיוות דין עקב נעילת שעריו של בית המשפט בפניו, בית המשפט ייעתר לבקשתו לביטול פסק דין גם אם אי התייצבותו נבעה מרשלנות גרידא. אולם, אם לא קיים חשש כאמור, נדרשת סיבה מוצדקת להיעדרות, ואם אין בידי המבקש סיבה כאמור, ידחה בית המשפט את בקשתו".

במקרה שלפנינו, לא התרשמתי כי למבקש סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון.

המבקש נימק את אי התייצבותו לדיון בכך שהיה נתון ללחץ עבודה רב. טענה זו אינה מהווה סיבה מוצדקת להיעדרות מדיון בביהמ"ש, אליו הוזמן כדין. על המבקש היה להגיש בקשה לדחיית מועד הדיון. אי התייצבות לדיון מהווה ביזבוז מזמנו של בית המשפט ושל המאשימה.

זאת ועוד, לא מצאתי כי עשוי להיגרם לנאשם עיוות דין. המבקש לא ציין בבקשתו אילו טענות הגנה מצויות בידיו.

לאור כלל הדברים האמורים, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ג טבת תשע"א, 20 דצמבר 2010, בהעדר הצדדים.