מדינת ישראל נ' גורני

בפני

שופט חגי טרסי

הכרעת דין

כתב האישום

נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של תקיפה חבלנית בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 19.2.10 בשעה 14:30 לערך, במושב אביחיל, הבחין מר שמעון לוי (להלן: "המתלונן") בנאשם, זורק אבנים לעבר כלב משוטט. המתלונן ביקש מהנאשם להניח לכלב ובתגובה החל הנאשם לקלל את המתלונן וכן קילל את אשת המתלונן. המתלונן פנה לנאשם ואמר לו שלא ידבר כך אל אשתו ובתגובה תקף אותו הנאשם בכך שהכה בפניו בחפץ כלשהו וגרם לו לפציעה במצח ולחבלה בלחי ימין ובאף.

הנאשם כפר במיוחס לו וטען כי נפל קורבן למעשי איום ותקיפה מצד המתלונן, אליו הצטרף במהלך האירוע אדם נוסף. לדבריו, לא זרק כלל אבנים לעבר הכלב, אלא אך יצא מחצרו על מנת לברר מיהם בעליו של הכלב המשוטט שנכנס לחצר. על רקע זה התפתחו בינו לבין המתלונן חילופי מילים לא יפות, ובעקבות זאת איים עליו המתלונן, והוא וחברו תקפו אותו, בין היתר באמצעות בקבוקי בירה בהם אחז המתלונן. לטענתו, לא הכה כלל את המתלונן, לא תקף אותו ולא חבל בו.

אציין כבר עתה כי לאחר ששמעתי את מכלול הראיות ובחנתי המסמכים שהוגשו לעיוני, אין לי כל ספק כי הנאשם, על אף הכחשותיו, תקף את המתלונן וגרם לו לחבלות המפורטות בכתב האישום. יחד עם זאת, לא שוכנעתי מעל לכל ספק סביר כי עשה כן באמצעות חפץ כלשהו, ועל כן לא הוכחו "נסיבות מחמירות" כלשהן, כך שהנאשם יורשע בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ותו לא. להלן נימוקי.

עדות המתלונן:

עד התביעה המרכזי היה, מטבע הדברים, המתלונן. בעדותו לא הסתיר כלל המתלונן את רצונו להימנע ממתן העדות, על רקע מערכת היחסים הטובה שהתפתחה בינו לבין הנאשם לאחר האירוע. המתלונן סיפר כי במועד הנקוב בכתב האישום לא הכיר עדיין את הנאשם, המתגורר בשכנות אליו, אך בחודשים שחלפו מאז למד להכירו, קיים עמו הליך "סולחה", במסגרתו כל אחד מהם ביקש את סליחתו של האחר, וכיום הוא רואה בו "איש מקסים... חבר, מייעץ ומלמד", המסייע לו בנושאים שונים הקשורים לנושאי הלכה ותורה (ראו עמ' 6 ש' 25-29, עמ' 13 ש' 1-4, עמ' 14 ש' 25-27 לפרוטוקול). על רקע זה אף פנה המתלונן למשטרה, לאחר הגשת כתב האישום, בבקשה לבטל את התלונה שהגיש.

דבריו אלה של המתלונן הותירו בי רושם אמין ואותנטי. ניכר היה כי הוא אינו חש בנוח מהמעמד שנכפה עליו, וכי עשה כל שביכולתו על מנת להפחית מחומרת מעשיו של הנאשם ולחלוק עמו את האחריות למפגש האלים ביניהם. כך למשל, היה המתלונן נכון לאמץ את נקודת מבטו של הנאשם, אליה נחשף בשיחות שהתקיימו ביניהם בדיעבד, לפיה פעל מתוך "הגנה עצמית", ומתוך חשש אמיתי לכך שהמתלונן עומד לתקוף אותו (עמ' 8 ש' 2-4, 25-28). יחד עם זאת, עמד המתלונן נחרצות על גרסתו לפיה לא השמיע איומים מילוליים כלפי הנאשם, לא תקף אותו, לא אחז בשום שלב בבקבוקים כלשהם והנאשם הוא שיזם את העימות המילולי, קילל אותו ואת אשתו, ובסופו של דבר אף תקף וגרם לחבלות.

רצונו האותנטי של המתלונן לסייע לנאשם ולהימנע ככל שניתן מפגיעה בו, מעידים על העדר כל מוטיבציה זרה להפלילו, ומחזקים את ההתרשמות החיובית מליבת גרסתו של המתלונן. הוא מסר תיאור משכנע והגיוני של השתלשלות האירועים, אשר נתמך הן בעדויות אשתו וחברו והן בתעודה הרפואית ת/1. גרסת הנאשם, לעומת זאת, כפי שיובהר בהמשך בהרחבה, לא עוררה כל אמון. הנאשם מסר גרסאות מתפתחות ומשתנות, התאים דבריו לדברי עדי התביעה, סתר את עצמו במגוון נושאים מהותיים וגרסתו לא סיפקה כל הסבר הגיוני להשתלשלות האירועים.

לגוף העניין העיד המתלונן כי במועד הנקוב בכתב האישום, המתין מחוץ לביתו לחברו, שאמור היה לאסוף אותו לבילוי משותף בחוף הים. בעודו ממתין ומשוחח בטלפון, הבחין בכלבה השייכת לאחד השכנים, כשהיא נמלטת מתחת לגדר חצרו של הנאשם. בסמוך לאחר מכן נפתח שער החצר והנאשם יצא. הוא שאל את המתלונן אם הכלבה שלו ונענה בשלילה. לאחר מכן הבחין המתלונן בכך שהנאשם השליך אבן או אבנים לעבר הכלבה ולכן פנה אליו ושאל אותו מדוע הוא נוהג כך. בתגובה השיב הנאשם כי אם תיכנס הכלבה לחצרו פעם נוספת הוא יפגע בה. המתלונן התייחס לכך שהנאשם חובש כיפה והתנהגות מעין זו אינה הולמת אותו, מה שרק עורר את חמתו של הנאשם ובין השניים התפתח דין ודברים, במהלכו הושמעו קללות הדדיות.

בשלב מסוים, לשמע הצעקות, יצאה אשתו של המתלונן מהבית, כשהיא לבושה בפיג'מה, וקראה למתלונן לעזוב את הנאשם ולחזור הביתה. המתלונן התכוון לעשות כן, אך באותו רגע אמר הנאשם "תסתכל על אשתך, איך היא נראית השרמוטה" (עמ' 8 ש' 2). בעקבות זאת איבד המתלונן את שלוותו והחל רץ לעבר הנאשם. לדבריו: "נשרף לי הפיוז", ועל כן החל לרוץ לעבר הנאשם "בצורה מאיימת", כשהוא מתרה בנאשם שלא ידבר כך כלפי אשתו. בעקבות זאת, ספג המתלונן מהנאשם מכת אגרוף חזקה במצח, אשר גרמה לדימום. לדבריו, העריך כשנחקר במשטרה כי הנאשם אחז באגרופו בחפץ כלשהו ותקף באמצעותו, אך אין הוא יכול להעיד על כך בוודאות מלאה (עמ' 8 ש' 7-22).

לדברי המתלונן, במקביל ליציאת אשתו מהבית, הגיע למקום חברו, ויקטור סמייה (להלן: "ויקטור"), כשהוא נוהג ברכב ולצידו בנו הקטן. ויקטור הבחין בכך שהמתלונן רץ לכיוון הנאשם, ועל כן רץ אחריו והפריד בין השניים, מייד לאחר האגרוף שספג המתלונן, בכך שאחז במתלונן והרחיקו מהנאשם. ויקטור לא היה מעורב כלל במעשי האלימות ולא תקף את הנאשם. גם המתלונן לא השמיע איומים מילוליים ולא תקף, בוודאי שלא באמצעות בקבוקים כלשהם, אשר כלל לא היו בנמצא.

כפי שכבר ציינתי, אני נותן אמון מלא בעובדות המצטיירות מדברי המתלונן, ואין לי כל ספק כי הן משקפות נכונה את מהלך האירועים. כאמור, המתלונן עשה כל שלאל ידו על מנת להבין את נקודת המבט של הנאשם וביקש לצמצם ככל שניתן את הפגיעה בו, אך כשנדרש למסור תיאור אמת של האירוע, עמד על גרסתו, לפיה הותקף על ידי הנאשם, באופן החלטי ואותנטי. בגרסתו זו לא נמצאו סתירות או קשיים מהותיים, ולא מצאתי כל סיבה שלא לבסס עליה את ממצאי. יתרה מכך, גרסתו זו נתמכת בעדויות עדי התביעה הנוספים ובתעודה הרפואית ת/1, בהם אדון כעת.

הראיות הנוספות מטעם התביעה:

בנוסף לעדות המתלונן, שמעתי את עדות אשתו ואת עדותו של ויקטור. כמו כן הוגשה לעיוני התעודה הרפואית ת/1, המפרטת החבלות שנמצאו בגופו של המתלונן, עת פנה לטיפול בבית החולים, מייד בתום האירוע. מהבדיקה שנערכה בבית החולים עולה כי במצחו של המתלונן התגלה פצע נקודתי וסביבו המטומה. כמו כן נמצא סימן חבלה בלחי ימין ובאף. בתום הבדיקה שוחרר המתלונן למעקב הרופא המטפל והומלץ על ביצוע קומפרסים קרים. מסמך רפואי זה מאמת טענת המתלונן בדבר החבטה החזקה שספג בפניו ובדבר החבלות שנגרמו לו בשל כך.

באשר לעדות אשתו של המתלונן, הרי שאת העימות הפיזי בין המתלונן לנאשם לא ראתה במו עיניה, אך עדותה מאמתת גרסת המתלונן לגבי התפתחות האירועים ואחריתם. לדבריה, היא התעוררה משנתה לשמע צעקות, הציצה מהחלון והבחינה מעבר לגדר המקיפה את הבית בחילופי הדברים בין בעלה לבין הנאשם. היא קראה למתלונן לחזור הביתה, ומשלא נענתה והצעקות נמשכו יצאה מדלת הבית בעודה בפיג'מה וקראה לבעלה לחזור.

באותו שלב הגיע למקום גם ויקטור והמתלונן החל ללכת לקראתו, אך אז צעק הנאשם לעבר המתלונן משהו כמו: "תלך לאשתך, תראה איך היא לבושה כמו זונה" (עמ' 16 ש' 3-4). בעקבות זאת פנה המתלונן חזרה לעבר הנאשם, כשויקטור אחריו, והשניים יצאו מטווח ראייתה של העדה. כעבור זמן קצר שב המתלונן הביתה, כשעל מצחו חבורה גדולה ומדממת. העדה הדגישה כי בידיו של בעלה לא היו בשום שלב בקבוקים כלשהם. העדה הותירה רושם אמין ואותנטי, עדותה לא נסתרה במאום ועל אף שאין ביכולתה לתאר את שלב התקיפה וגרימת החבלה, הרי שהיא מאמתת ומאשרת תיאורו של המתלונן לגבי אופן התפתחות האירועים ולגבי המכה שספג.

לבסוף נשמעה גם עדותו של ויקטור, אשר הותיר אף הוא רושם אמין ואותנטי. ויקטור אישר כי נדבר מראש לאסוף את המתלונן, חברו הטוב, לבילוי משותף בחוף הים בצהרי אותו יום שישי. לפיכך, הגיע בנסיעה עם בנו הקטן, נעצר בסמוך לביתו של המתלונן, ומרחוק הבחין בשניים ניצבים זה מול זה באופן המעיד על עימות פיזי. מייד יצא מהמכונית ורץ לעברם על מנת להפריד, בכך שאחז במתלונן והרחיקו. ויקטור התקשה להבהיר את טיב המגע הגופני שהתנהל בין המתלונן לנאשם בעת שמיהר לעברם, והשתמש, בין היתר במונחים כגון "התגופפות", "חילופי ידיים", "דחיפות" ואף "חילופי מהלומות", אך בכל פעם שהתבקש להבהיר בדיוק מה ראה, הסביר שראה רק שעמדו זה מול זה, חזה מול חזה, פנים מול פנים, מבלי שהבחין ישירות במגע אלים (ראו עמ' 19 ש' 20-30, עמ' 22 ש' 18-20).