מדינת ישראל נ' גורדיינקו

החלטה

1.בפנַיי בקשה להורות על מעצרוֹ של המשיב, יורי גורדיינקו, עד לתום ההליכים במשפטוֹ.

נגד המשיב הוגש כתב-אישום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, המייחס לו עבירה של חבלה חמורה, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). מתיאור העובדות בכתב-האישום עולה, כי בלילה שבין 30.6.10 לבין 1.7.10 לפנות בוקר, הגיע המתלונן, פבל סטפננקו, לפארק בבת-ים, שם שהה אותה עת המשיב ביחד עם חבריו, אשר שתו לשוכרה. לאחר דין ודברים בין המתלונן למשיב, שהעלו את חמתוֹ של האחרון, חבל המשיב במתלונן חבלות חמורות בכך שהִכה אותו בעוצמה רבה בגופוֹ ובפניו. כמו כן, בעט המשיב במתלונן בעודו שרוע על הקרקע ודקר אותו באמצעות חרב בפניו ובראשוֹ, עד שהלה איבד את הכרתוֹ. המתלונן פונה לבית-החולים כשהוא מונשם ומחוסר הכרה, ומשהגיע לבית-החולים הסתבר כי נגרמו לו חבלוֹת חמורות ומרובות בגופו, לרבות שברים בגולגולתו, שבר בבסיס ארובת העין, שבר פתוח בעצמות האף, שברים בעצם הלחי וחלק משיניו היו שבורות. כמו כן, נתפרו חתכים רבים בפניו ובראשוֹ של המתלונן.

בד בבד עם הגשת כתב-האישום, הגישה המאשימה בקשה לבית-המשפט, להורות על מעצרוֹ של המשיב עד לתום ההליכים במשפטוֹ. יצוין, כי בכתב-האישום מופיעה כותרת העבירה כ"חבלה חמורה", אך מצירוף סעיף 335(א)(1) לסעיף 333 לחוק העונשין, שעניינוֹ חבלה חמורה, מדובר, למעשה, בחבלה חמורה ופציעה בנסיבות מחמירות, כשהעבריין נושא נשק חם או קר.

בבקשה נטען, כי בידי התביעה ראיות לכאורה להוכחת אשמתוֹ של המשיב, ובין-היתר מדובר בהודאת המשיב עצמוֹ במרבית המיוחס לו בכתב-האישום, עדויות חבריו של המשיב המפלילות אותו במעשה התקיפה, הודעת עֵדת ראייה המתארת כיצד תקף המשיב את המתלונן באמצעות מוט ברזל או סכין שאחז בידוֹ, גם לאחר שהלה כבר היה שרוע על הקרקע, ותמונות ומסמכים רפואיים אודות החבלוֹת שנגרמו למתלונן.

עוד נטען, כי נסיבות ביצוע העבירה מעידות על מסוכנוּתוֹ הרבה של המשיב ומקימות נגדו עילת מעצר שעניינהּ מסוכנוּת כלפי שלום הציבור וביטחונוֹ, בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "החוק"). המאשימה מציינת בבקשתהּ כי המשיב השתחרר אך ימים ספורים לפני האירוע מכלאוֹ, לאחר שריצה עונש מאסר בגין שימוש באלימות כלפי בת-זוגוֹ. הוא נהג כלפי המתלונן באלימוּת משולחת רסן בהיותו בגילופין, והפגיעות הקשות שהיו מנת-חלקוֹ של המתלונן מעידוֹת על מסוכנוּתוֹ של המשיב. למשיב עבר פלילי, הכולל בין-היתר עבירות סמים, שוד מזוין, עבירות רכוש, ובכלל זה התפרצויות לדירה או בתי-עסק, איומים ותקיפת בת-זוג תוך גרימת חבלה חמורה. לחובת המשיב מאסר על-תנאי בר-הפעלה בן 12 חודשים, בגין ביצוע עבירות אלימות נגד הגוף. מאחר שהמשיב הִנו דר-רחוב, ללא כתובת קבועה, קיים חשש מובנה להתחמקות מהליכי שפיטה, דבר המקים עילת מעצר נוספת הקבועה בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק. לאור האמור, סבורה המאשימה כי, לנוכח נסיבותיה החמורות של העבירה, עברוֹ הפלילי של המשיב והיותו חסר כתובת, אין ניתן לאיין את המסוכנוּת הנשקפת ממנו ואת החשש להתחמקות מהליכי משפט, אלא באמצעות מעצרוֹ מאחורי סורג ובריח, עד לתום ההליכים המשפטיים נגדוֹ.

2.באת-כוח המשיב, עו"ד טלי גוטליב, טענה כי אין ברשות התביעה כל ראיה לפיה המשיב עשׂה שימוש בחרב או בנשק קר אחר כלפי המתלונן. כל הראיות מלמדות על כי המתלונן עצמו הוא שהביא לזירת האירוע כלי משחית, בדמות חרב וסכינים, והוא זה שעשׂה בהם שימוש נגד המשיב וחבריו. אין מחלוקת כי המשיב הִכה באגרופוֹ את המתלונן, אך זאת עשׂה אך ורק מתוך הגנה עצמית, שכן הוא הותקף על-ידי המתלונן באמצעות כלֵי נשק קרים. חבריו של המשיב מאשרים את גרסתוֹ, ואף הם טוענים כי מי שהביא לזירת האירוע כלֵי נשק קרים היה המתלונן עצמו, והוא זה שהחל לתקוף את החבורה, תוך שימוש בכלֵי משחית אלו.

בהתייחסהּ לראיות עליהן מתבססת התביעה, טענה באת-כוח המשיב, כי אין ללמוד מהודעתה של אשת המתלונן, לפיה יצא בעלהּ מהבית בידיים ריקות, כי לא יכול היה להצטייד בחרב ובסכינים לאחר צאתוֹ מהדירה. כמו כן, אין ללמוד מדבריה של עֵדת הראייה על חלקוֹ של המשיב באירוע, למרות שהיא הצביעה על המשיב כמי שאחז בידוֹ במוט או בנשק קר אחר, שכן עולה מעדותה כי הוא תקף את אחד הנוכחים, שנמנה בעצם על חבורתוֹ של המשיב ואין מדובר במתלונן. לפיכך, אין ניתן להסתמך על הזיהוי שנעשה על ידהּ.

המתלונן עצמו אינו זוכר דבר, ולא ניתן ללמוד מהודעתו במשטרה על נסיבות האירוע, ועל-כן הראיה היחידה העומדת לרשוּת התביעה הִנה עֵדוּתה של עדת הראייה, על הבעייתיוּת הרבה הגלומה בה.

לפיכך, סבורה הסנגורית כי אין בידי התביעה תשתית ראייתית להוכחת האשמה, שכן לא ניתן להוכיח שימוש בחרב או בסכינים על-ידי המשיב ואין ניתן לשלול את גִרסתוֹ, כי הוא פעל מתוך הגנה עצמית. לאור האמור, ביקשה באת-כוח המשיב להפנות את מרשהּ אל שירות המבחן על-מנת לבחון אפשרות של חלופת מעצר.

באת-כוח המבקשת, עו"ד יעל הראל, ציינה כי הראיות הנסיבתיוֹת ועדותה של עדת הראייה, מקימות תשתית ראייתית מספקת להוכחת העובדה כי כלֵי הנשק הקרים היו ברשותוֹ של המשיב. מכל מקום, גם אם לא ניתן יהיה להוכיח עובדה זו, הרי שהאלימות הקשה שהפעיל המשיב כלפי המתלונן מצדיקה את מעצרוֹ עד לתום ההליכים המשפטיים. זאת, בעיקר, לנוכח הרשעותיו הקודמות, העובדה כי הוא סיים זה עתה ריצוי עונש מאסר בגין ביצוע עבירות אלימות, ובשׂים לב לחבלוֹת החמורוֹת שנגרמו למתלונן. לפיכך, התבקשתי להורות על מעצרוֹ של המשיב עד לתום ההליכים במשפטוֹ.

3.מעיון בתיק החקירה, עולה כי המשיב מאשר, למעשׂה, כי תקף את המתלונן והִכה אותו מכוֹת נמרצוֹת, מאחר שלא "אהב את דרך התנהגותוֹ". לדבריו, הוא היחיד מבין חבריו אשר הִכה את המתלונן, בעוד שלכל היתר לא הייתה כל מעורבוּת בתקיפה. המשיב טוען בהודעתוֹ, כי הסכינים והחרב הובאוּ על-ידי המתלונן, ולטענתוֹ "היה לו חרב ביד, חצי מטר, הוא שיחק עם זה מול הפנים שלי". לשאלה, מדוע שהמתלונן יאיים עליו בסכין, אמר המשיב כי אינו יכול לדעת "את הראש שלו", והוסיף כי המתלונן היה שיכור. לשאלה, מי תקע את הסכין בגזע עץ שהיה במקום, אמר המשיב כי המתלונן עשה זאת.

נחקרו גם חבריו של המשיב, אשר אישרו את גִרסתוֹ של האחרון, כי המתלונן הוא שהביא לזירת האירוע את כלֵי הנשק הקרים. לדבריהם, מי שנקט אלימות כלפֵי המתלונן היה המשיב, אשר אף הִכה ובעט בו בעודוֹ שרוע על הקרקע, אך לטענתם המשיב לא עשׂה שימוש בסכין או בחרב, שהתגלוּ במקום.

כאמור, המתלונן אינו תורם דבר להבהרת התמונה העובדתית, שכן לאחר ששב להכרתוֹ הוא טען כי אינו זוכר דבר וחצי-דבר מההתרחשוּיוֹת באותו לילה.

התביעה מסתמכת, בעיקר, על עֵדוּת רעייתוֹ של המתלונן, גב' כריסטינה סוזדלניצקי, המספרת על הגעתוֹ של בעלהּ לדירה כאשר הוא שותת דם מידוֹ ומפניו. לדבריה, אמר לה המתלונן כי חבורה של אנשים קפצה עליו והִכתה אותו עד זוב דם, והוא חייב לחזור למקום "לסגור את זה". היא ניסתה לעצור בעדוֹ, אך ללא הועיל והוא עזב את הדירה, לטענתהּ בידיים ריקות. מחשש לשלומוֹ, התקשרה הרעייה אל חבר של בעלהּ וביקשה ממנו להגיע לגינה כדי למנוע את התקרית, שכן חששה לחייו של בעלהּ. לאחר זמן מה, נמסר לה כי בעלהּ פונה לבית-החולים כשהוא מחוסר הכרה וחבול בכל חלקֵי גופוֹ. לשאלה נוספת, אם יש לבעלהּ "חרבות סמוראים בבית או סכינים", היא השיבה בשלילה מוחלטת.

גב' תמר צ'רני הייתה עֵדת ראייה לאירוע. הונחו בפניה חמישה תצלומים של כל החשודים, ובתוכם גם תצלום מס' 5 של המשיב. לדבריה, היא שמעה לפנות בוקר צעקוֹת והבחינה במריבה בין צעירים. מהתבוננות בתצלומים, זיהתה גב' צ'רני את המשיב וציינה כי הוא החזיק מוט ברזל בידוֹ, למרות שהוסיפה כי אינה אומרת זאת בוודאוּת. זיהויוֹ של המשיב נעשׂה מכיוון שהיא שׂמה לב למבנה גופוֹ, והוא גם הסיר את חולצתוֹ במהלך האירוע. המשיב תקף מאן-דהוא באמצעות מוט ברזל או סכין, ונתן לוֹ מכה בצוואר. בתחילה ציינה העֵדה, כי המותקף הוא זה שמופיע בתצלום מס' 3 (אחד מחבריו של המשיב), אך בהמשך אמרה "אני לא הבנתי אם 5 יחד עם 3 עשו את זה ביחד או שרק מס' 5". העֵדה הבחינה במותקף כשהוא שוכב על הדשא כשפניו כלפי מעלה, והמשיב המשיך להכוֹתוֹ בפניו, ובשלב מסוים הבחינה במותקף כשהוא שוכב ללא תזוזה. היא קראה לבעלהּ וביחד הזעיקוּ את המשטרה. בהמשך העֵדוּת, ברור כי ההתייחסוּת למי שמופיע בתצלום 3 כמותקף, בטעות יסודה, שכן העֵדה מוסיפה ומציינת את חלקוֹ של אותו חשוד, כמי ששיתף פעולה עם המשיב. לסיכום ניתן לומר, כי מדבריה של העֵדה ניתן להבין כי מי שאחז במוט ברזל או בנשק קר אחר, היה המשיב ולא אחר.

לעֵדוּיות אלה ניתן להוסיף את התיעוד הרפואי והתצלומים, המלמדים על החבלוֹת הקשות במיוחד שנגרמו למתלונן. מדובר בהכאה אכזרית שגרמה לו לאבדן ההכרה, לפגיעות קשות ולשברים בכל חלקי גופו. עם זאת, לא נעשׂתה למתלונן בדיקה על-מנת לוודא כי חלק מהחבלוֹת נגרמו לו כתוצאה משימוש בסכין, בחרב או בנשק קר אחר.

השאלה הטעונה הכרעה הִנה, האם ראיות אלה יש בהן כדי לבסס תשתית ראייתית מספקת להוכחת הנטען בכתב-האישום, כנדרש בשלב דיוני זה, היינו בשלב הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים.

4.בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, קבע בית-המשפט העליון כי:

"קיים הבדל מהותי בין 'ראיה לכאורה' הדרושה למעצר עד תום ההליכים לבין 'ראיה רגילה'... הדרושה להרשעה או לזיכוי. 'ראיה לכאורה' היא מטבעה ראיה גולמית. היא טרם עברה את כור ההיתוך של ההליך הפלילי. אין כל אפשרות להכריע על פיה את אשמתו או את חפותו של נאשם. מידות ההוכחה הרגילות – בין זו (האזרחית) של עודף ראיות או נטייה של מאזן ההסתברות ובין זו (הפלילית) של שכנוע מעבר לכל ספק סביר – אינן תופסות בה. 'ראיה לכאורה', היא אפוא ראיה אשר טמון בה פוטנציאל ראייתי, אשר יוצא מהכוח אל הפועל בעתיד, בסיום ההליך השיפוטי. בעוד שראיה 'רגילה' נבחנת מתוך הסתכלות מן ההווה אל העבר, הרי הראיה 'לכאורה' נבחנת בתחילת ההליך השיפוטי או במהלכו, מתוך הסתכלות מן ההווה אל העתיד. הערכתה מבוססת על הסיכוי הטמון בחיק העתיד להפיכתה לראיה רגילה. מהותה של הראיה לכאורה היא אפוא בפוטנציאל ההוכחתי הטמון בה. פוטנציאל זה יוצא מהכוח אל הפועל במהלך ההליך השיפוטי, לאחר חקירה ראשית ונגדית ולאחר קביעת אמינות ומשקל" (שם, עמ' 146-147).