גזר דין
לאחר ניהול הליך של הוכחות הורשע נאשם 1 בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש ובעבירה של תקיפה סתם בצוותא חדא ואילו הנאשמת 2 הורשעה בעבירה של תקיפה סתם בצוותא חדא.
תמצית עובדות כתב האישום אשר פורטו בהרחבה בהכרעת הדין הן כי ביום 27.04.09 ובעקבות ויכוח שנתגלע באשר לחניית כלי רכב, ניגש, הנאשם אל המתלונן אשר היה ברכבו והמתין לרמזור אדום שיתחלף ותקף אותו בכך שהכה בפניו באמצעות אגרופיו בעוד המתלונן יושב ברכב.
משיצא המתלונן מרכבו וניגש לנאשם ושאל אותו לפשר מעשיו, נטל הנאשם בידו מקל והחל להכות את המתלונן בגבו, הכה בו באגרופו בפניו, באפו ואף חנק אותו.
למקום הגיעה אימו של הנאשם, היא הנאשמת מספר 2 שצעקה לעבר המתלונן "בן זונה מה עשית לבן שלי מה עשית לאוטו שלו" ותקפה את המתלונן, בכך שהכתה אותו באגרופיה בפניו, באפו ואף שרטה אותו עם ציפורניה.
בנסיבות המתוארות לעיל, נגרם למתלונן שבר באפו, המטומות בראשו, חבלות מתחת לעינו הימנית וכן המטומות בצווארו.
בטיעוניה לעונש הדגישה ב"כ המאשימה את חומרת מעשיהם של הנאשמים בעקבות עניין של מה בכך, וביתר שאת אף נוכח החבלות החמורות שנגרמו למתלונן לרבות המטומות בראשו של המתלונן, חבלות קשות מתחת לעינו הימנית, והמטומות בצווארו.
ב"כ המאשימה הדגישה כי המדובר במתלונן אשר בנוסף לקשיים אותם חווה כעולה חדש, נאלץ להתמודד עם תחושת השפלה בעת שהנאשם נקט נגדו באלימות חמורה לעיני כל לרבות בתו.
ב"כ המאשימה טענה כי הערך החברתי המוגן הנפגע כתוצאה ממעשיו של הנאשם הינו זכותו של אדם לשמירה על גופו ובטחונו.
ב"כ המאשימה ציינה תוך שסמכה ידה על הפסיקה כי יש לנהוג משנה חומרה כלפי אלו החוטאים בעבירות אלימות כמו גם בתחושת הביטחון של הנפגע בפרט ותחושת הציבור ככלל, ואל לנו להסתכל על התיק שבפנינו כמקרה בודד ויחיד אלא כאל כתופעה המתרחשת חדשים לבקרים אשר יש להוקיעה מן החברה.
באשר לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, טענה ב"כ המאשימה תוך שהיא מפנה לעובדות כתב האישום, כי אין המדובר באירוע בודד או במכה בודדת, הנאשם 1 לא הסתפק במכה אחת בפניו של המתלונן, אלא הכה אותו שוב ושוב תוך שאמו הנאשמת 2 לא רק שלא עושה דבר על מנת למנוע את האירוע וחרף אותם חבלות על פניו של המתלונן, היא מרימה את ידיה על המתלונן ומכה אותו.
בנוסף ציינה ב"כ המאשימה כי יש לראות לחומרא את השימוש שעשה הנאשם 1 בנשק קר, קרי, אותו מקל באמצעותו הכה את המתלונן.
באשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, ציינה ב"כ המאשימה כי לנאשם 1, הרשעה אחת רלוונטית משנת 2000, בגין עבירות של שוד מזוין ושיבוש מהלכי משפט שבגינם נשפט הנאשם לשישה חודשי עבודות שירות ופיצוי בגובה 20,000 ₪ למתלונן. כאשר מאז האירוע נשוא תיק זה לא נפתחו לנאשם תיקים נוספים. בנוסף ציינה ב"כ המאשימה כי לא ניתן לזקוף את חלוף הזמן לזכותם של מי מהנאשמים, כאשר נאשם בוחר לנהל את ההליך לא ניתן לטעון לחלוף הזמן כשיקול מקל.
ב"כ המאשימה טענה תוך שסמכה ידה על הפסיקה כי מתחם העונש ההולם בתיק זה לגבי נאשם 1, נע בין 12 חודשים לריצוי בפועל ועד 4 שנות מאסר, זאת לאור חלקו של נאשם באירוע לרבות חומרת העבירה, אי לקיחת אחריות, תקיפה ברוטאלית על רצף של מקטעים, המסוכנות הנשקפת מפרץ האלימות הזה כמו גם החבלה החמורה שנגרמה למתלונן בפניו ותחושת ההשפלה שחווה בעקבותיה.
לאור האמור לעיל עתרה ב"כ המאשימה להשית על הנאשם 1 מאסר בפועל ברף האמצעי של המתחם, מע"ת, פיצוי כספי וגבוה ההולם את חומרת המעשים לרבות החבלות הפיזיות והנפשיות.
ב"כ המאשימה טענה כי מתחם העונש ההולם לגבי נאשמת 2 נע בין של"צ בהיקף ניכר ועד 6 חודשי מאסר שיכול וירוצו בעבודות שירות בכפוף לחוו"ד ממונה.
באשר לנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, ציינה ב"כ המאשימה כי לנאשמת 2 אין כל עבר פלילי, ומאז תיק נשוא כתב אישום זה לא נפתחו לה תיקים נוספים. בנוסף ציינה ב"כ המאשימה כי גם בעניינה לא ניתן לזקוף את חלוף הזמן כשיקול מקל.
ב"כ המאשימה ציינה כי לאור חלקה של נאשמת 2 באירוע לרבות העובדה כי העבירה בוצעה בצוותא חדא, בעוד הנאשמת מכה את המתלונן כשהוא חבול, עתרה ב"כ המאשימה תוך שסמכה ידה על הפסיקה להשית על הנאשמת מספר חודשי מאשר שיכול וירוצו בעבודות שירות בהתאם לחוות דעת ממונה, מע"ת ופיצוי כספי הולם למתלונן.
במסגרת טיעוניה לעונש ציינה ב"כ נאשם 1 כי לא ניתן לקבוע מתחם עונש הולם על בסיס פסיקה נהוגה בעבירות חמורות בהרבה עליה בקשה ב"כ המאשימה להסתמך. לא בכדי קבע המחוקק בתיקון 113 שיש לקבוע מתחם ענישה על פי מעשה העבירה והנסיבות בה בוצעה. ולפיכך סבורה ב"כ הנאשם כי מתחם העונש שהוצג ע"י המאשימה שגוי ולא ניתן להקיש ממנו לגבי המקרה שבפנינו.
עוד ציינה ב"כ הנאשם כי לפי סעיף 40 ז רבתי, שיקול הרתעת הרבים הוא שיקול שנשקל בתוך מתחם הענישה ולא מגדיר אותו כפי שטענה ב"כ המאשימה.