החלטה למבקש 1
לפניי בקשת המבקש להורות על ביטול כתב האישום, שהוגש נגדו ביום 20.3.12, בגין עבירות של קבלת נכסים שהושגו בפשע, פריצה לבניין שאינו דירה, גניבה והחזקת סכין למטרה לא כשרה.
לטענת ב"כ המבקש אף שמדובר בעבירות, שחלקן מסוג פשע, לא קיימה המשיבה את חובת השימוע, בהתאם להוראות סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), משלא אפשרה למבקש לממש את זכותו לשימוע, לאחר ששלחה לו הודעת יידוע, לפני הגשת כתב אישום.
ב"כ המבקש שטח טענותיו כנגד התנהלות המשיבה, אשר דחתה את כל פניותיו לתאם עמו מועד לפגישה, לצורך קיום השימוע, אף שהפנייה אליה, לקיים את זכות השימוע, נעשתה תוך 25 ימים מיום קבלת מכתב היידוע ולאחר שחומר הראיות צולם על ידו.
ב"כ המבקש קבל על עמדת המשיבה, שעמדה על כך שיעלה את טיעוניו, לעניין השימוע, בכתב, וסירבה לשמוע אותם בעל פה, כשלטענתו, על פי פסיקה, של בית המשפט העליון, חובה על המאשימה להיענות בחיוב מקום בו נאשם מבקש לקיים שימוע בעל פה.
לתמיכה בטענתו היפנה לבג"צ 4309/08, שעתל נ. מ"י ואח' (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד שעתל").
בתגובתה, פרשה ב"כ המשיבה את ההתנהלות מול המבקש, מיום שליחת מכתב היידוע ועד ליום הגשת כתב האישום וביקשה לדחות את בקשתו.
מהתיאור שנפרש לפניי, אשר נתמך בהתכתבות שהתקיימה בין ב"כ המבקש לב"כ המשיבה, החל מפנייתו הראשונית לצילום חומר, הצטיירה התמונה הבאה:
מכתב היידוע נשלח למבקש בתאריך 9.11.11 ונמסר לידיו בתאריך 20.11.11
בתאריך 14.12.11 פנה ב"כ המבקש, לראשונה, למשיבה, בבקשה לקבלת חומר הראיות, לצורך שימוע.
בתאריך 21.12.11, טרם הגשת כתב האישום, ניתנה תגובתה החיובית של ב"כ המשיבה, לבקשה לצילום חומר הראיות, וביום 19.1.12 הועבר עותק מחומר החקירה לידי ב"כ הנאשם.
רק בחלוף כחודש וחצי, בתאריך 5.3.12 הגיש ב"כ המבקש בקשה לקיים שימוע בע"פ.
בתאריך 19.3.12 הודיעה ב"כ המאשימה לב"כ הנאשם על דחיית בקשתו לקיום שימוע בע"פ, הן משום שמדובר בתיק שהיקף חומר הראיות בו אינו רב ואין מניעה לשטוח הטענות בכתב והן מהטעם שהבקשה, למתן זכות שימוע, הוגשה באיחור ניכר, למעלה מחודשיים לאחר קבלת מכתב היידוע.
בתאריך 20.3.12, יום לאחר דחיית הפנייה לעריכת שימוע בעל פה, הוגש כתב האישום.
המסגרת הנורמטיבית קבועה בסעיף 60א לחסד"פ, המטיל על התביעה חובת יידוע לחשוד, בעבירת פשע (למעט בחריגים הקבועים בסעיף), לגבי סיום החקירה בעניינו והגעת חומר החקירה לתביעה, להבדיל מחובת שימוע.
עם קבלת מכתב היידוע קמה לחשוד הזכות לפנות לרשות התביעה, בכתב, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, בבקשה מנומקת להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית.
רשות התביעה חייבת לתת לחשוד, בהקדם האפשרי, הודעה בכתב על החלטתה בבקשתו ורשאית להזמין את החשוד להציג בפניה את טיעוניו בעל פה.
אין ממש בטיעוני ב"כ הנאשם לפיו בפס"ד שעתל, אליו היפנה, נקבעה חובת השימוע בעל פה, לבקשת חשוד. פס"ד זה לא בא לשנות מהחובות, המוטלות על רשויות התביעה, מכוח הדין, ולא בא להוסיף עליהן.
לסיכום, ב"כ המבקש לא עמד במסגרת הימים, הקבועה בחוק, להגשת הבקשה להימנע מהגשת כתב אישום, נגד מרשו, ולא פעל על פי הנחיית המחוקק להגיש את הבקשה, מנומקת, בכתב.
הזכות להחליט אם לקיים שימוע בעל פה מסורה לרשות התביעה וגם זאת רק לאחר קבלת בקשה מנומקת בכתב, כפי שעולה מהוראת סעיף 60א, על כל תתי הסעיפים שבה.