גזר דין
נאשם 2, מחמוד שיך יוסף יליד 1994, הורשע על יסוד הודאתו ביום 26.5.2013 בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון בביצוע עבירות של קשירת קשר לפשע, שתי עבירות של גניבת רכב בצוותא, פריצה לרכב והחזקת מכשירי פריצה.
לפי עובדות כתב האישום המתוקן, קשרו הנאשמים קשר עם שניים אחרים (להלן – "האחרים") לגנוב כלי רכב מסחריים מישראל, להעבירם לטייבה ומשם יועברו לשטחי האזור.
במסגרת הקשר הגיעו הנאשמים בלילה שבין 28 ל-29 בדצמבר 2012 לכפר סבא באמצעות רכב מילוט. הנאשמים והאחרים הגיעו לרחוב הזמיר 20. האחרים ירדו מרכב המילוט והתפרצו לרכב (להלן – "הרכב הראשון") בעוד הנאשמים מתצפתים ושומרים כי לא יפריעו לאחרים. האחרים התניעו את הרכב ונסעו בו לטייבה, כאשר הנאשמים נוסעים לפניהם ברכב המילוט ומאבטחים אותם במטרה למנוע את תפיסת הנאשמים והרכב. הנאשמים והאחרים חנו את הרכב הראשון בסמוך לבית האבות.
בהמשך לאמור ובאותו מועד נסעו הנאשמים באמצעות רכב המילוט לרחוב דרך קדומים 2 בכפר סבא. האחרים ירדו מרכב המילוט והנאשמים תצפתו ושמרו שלא יפריעו לאחרים. האחרים התפרצו לרכב שני, רכבו של המתלונן, בכך שהאחרים פתחו את הדלת האחורית של הרכב השני, ניתקו את מחשב הרכב וניסו להתניע את הרכב השני, וגנבו מתוכו תיק השייך למתלונן, מברגים וכלי עבודה שונים השייכים למתלונן, ונמלטו מהמקום ברכב המילוט.
רכב המילוט ובו הנאשמים נתפס ובו כלי פריצה השייכים לנאשמים ולאחרים, בהם מפתח צינורות, מברג, מכפתיים ומספרי פח.
הצדדים לא הגיעו להסדר לעניין העונש בעניינו של נאשם 2.
התקבלו בעניינו של נאשם 2 שני תסקירים. מן התסקירים עולה כי אין לנאשם זה הרשעות קודמות, כי אמו חולה במחלה קשה, כי הנאשם נטל אחריות על התנהגותו והסביר אותה כהיגררות על רקע חברתי, וכי התנהגות זו חריגה לאורח חייו ודפוסי התנהגותו בדרך כלל. שירות המבחן סבור כי חשיפת הנאשם לאוכלוסיה עבריינית בכלא עלולה להביא להתדרדרות במצבו, ועל כן המליץ לשקול ריצוי העונש בעבודות שירות. עוד המליץ שירות המבחן להעמיד את הנאשם בצו מבחן.
הממונה על עבודות השירות מצא את הנאשם מתאים לביצוע עבודת שירות וקבע את תנאיה.
למען הסדר הטוב יצוין כבר עתה כי ביום 1.7.2013 נגזר דינו של נאשם 1, פיראס גאבר אף הוא יליד 1994. הצדדים הציגו הסדר טיעון "סגור" בעניינו של נאשם 1, בגדרו נגזרו עליו העונשים הבאים: 17 חודשי מאסר בפועל, מאסרים על-תנאי, פיצוי בסך 1,500 ₪ למתלונן, פסילה בפועל למשך 6 חודשים ופסילה על-תנאי.
גם על אותם "אחרים" המוזכרים בכתב האישום כאן ונדונו בנפרד נגזרו 17 חודשי מאסר בפועל ועונשים נלווים (ת"פ 15473-01-13).
דיון
אין צורך להכביר במילים בנוגע לחומרת הנגע של גניבות כלי הרכב בישראל, תופעה שהפכה למכת מדינה. הנאשם היה חלק מחבורה אשר בצעה פגיעות מתוכננות ברכוש, באופן שמחייב השתת עונש ממשי וכואב.
נאשם 2, כשותפיו האחרים, הודה עוד במשטרה. הנאשם לא היה היחיד מבין חברי הכנופיה שהפליל את חבריו בביצוע המעשה. נאשם 2, כיתר שותפיו, הוא אדם צעיר נטול עבר פלילי. בהעדר נסיבות משמעותיות שעשויות ליצור הבחנה מוצדקת בין שותפים זהים לדבר עבירה, ראוי, נוכח עקרון אחידות הענישה, לגזור עליהם עונש דומה או זהה [ראו והשוו האמור בת"פ (כ"ס) 19312-03-13 מדינת ישראל נ' עבדא (29.9.2013)].
מתן ביטוי הולם לעקרון האחידות בענישה אינו סוטה מן הכלל בדבר אינדבידואליות הענישה. הענישה היא לעולם פרטנית. ואולם, אחריות פלילית זהה ונסיבות אישיות דומות גוזרות ענישה דומה.
ב"כ הנאשם טען כי גזרי הדין בעניינם של נאשם 1 ושל האחרים נתנו ביחס להסדרי טיעון "סגורים". אין בטענה זו כדי למלט את הנאשם 2 מן העונש לו הוא ראוי, משום שלדעתי העונשים שנגזרו על שותפיו הם עונשים המצויים בתוך מתחם העונש ההולם, הגם שמדובר בנאשמים צעירים לימים.
שתי הבחנות רלוונטיות לעונש בכל זאת פועלות לזכותו של נאשם 2.
ההבחנה האחת היא התסקירים החיוביים שהוגשו בעניינו, תסקירים שמלמדים על נטילת אחריות ועל יכולת להיתרם מטיפול. תסקירים שמלמדים על כך שקיים חשש של ממש לשלומו של הנאשם ולשיקומו אם יישלח לרצות עונש מאחורי סורג ובריח.
ההבחנה השנייה נעוצה בהחלטת בית המשפט (כב' השופטת מרשק-מרום) לבקש בעניינו של נאשם זה חוות דעת מן הממונה על עבודות השירות. אמנם בית המשפט הבהיר לנאשם כי בית המשפט לא גיבש בעניין זה כל דעה ואל לו לנאשם לפתח כל ציפייה (עמ' 15 שורה 3), אולם כידוע הפנייה מסוג זה תמיד יוצרת "רף מסוים של ציפיות" [ע"פ 6294/05 חובב נ' מדינת ישראל, פסקה 24 לפסק דינה של כב' השופטת, כתוארה אז, ד' ביניש (13.7.2006)], ו"(ש)כדאי ליתן דחיות כאלה או לשלוח לחוות דעת כאלה ואחרות, רק אם אכן יש פתח סיכוי שאכן יתרום הדבר לשינוי התוצאה" (שם, פסקה ב' לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין).
אודה ולא אבוש – התלבטתי לא מעט בנוגע לתוצאה הראויה במקרה זה. בסופו של דבר החלטתי, נוכח שילוב שתי ההבחנות העומדות לזכות הנאשם שפורטו לעיל, לא לשלוח את הנאשם לרצות עונש בבית האסורים.