החלטה
1.יוער כי בעיקרו של דבר, מהותו של ההליך אליו נזקק בית המשפט כאן, הינה בקשה למעצר עד תום ההליכים אשר הוגשה בעניינו של המשיב ואולם, טיבו של הדיון אשר התקיים בפני היום בעיקרו של דבר הינו דיון בטענה המקדמית אשר העלתה ב"כ המשיב, ולפיה במהלך 30 הימים מאז הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים, כמו גם כתב האישום, ועד עתה, בו לראשונה מתקיים דיון לגופו של עניין, חלפו מעל 30 הימים, כקבוע בסעיף 21(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). בנסיבות אלו טוענת ב"כ המשיב כי משלא קוימה הוראת המחוקק, יש להורות על אתר על שחרורו של המשיב ממעצרו.
2.כנגד המשיב הוגש לבית משפט זה כתב אישום ובצידו בקשה למעצר עד תום ההליכים, במסגרתו יוחסו למשיב עבירות שעניינן פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
3.הבקשה למעצר עד תום ההליכים אשר הוגשה כאמור בצד כתב האישום, הוגשה ביום 8.9.10.
4.יוער, כי ביום 8.9.10, מועד בו הוגשו הבקשה וכתב האישום, התקיים דיון בפני חברי, כב' השופט סוהיל יוסף, אשר במסגרתו היה המשיב מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית (עו"ד ניזאר עבוד). לבקשת המשיב, שוחרר עו"ד עבוד ושוחררה הסנגוריה הציבורית מייצוגו, שכן המשיב ביקש להמשיך ולייצג את עצמו. בהמשך ביקש המשיב את דחיית מועד הדיון כדי לשכור את שירותיו של עו"ד אשר ייצגו באופן פרטי והסכים כי המעצר יוארך בינתיים. בנסיבות אלו הוארך מעצרו של המשיב עד למתן החלטה אחרת והדיון נקבע בפני שופט תורן ליום 12.9.10.
5.ביום 12.9.10 שב וביקש המשיב למנות חזרה את הסנגוריה הציבורית לייצגו ובהסכמת ב"כ המבקשת, אכן שב בית המשפט (בפני מותב זה) ומינה את הסנגוריה הציבורית לייצג את המשיב. הדיון נקבע להמשך דיון לגופו של עניין ליום 21.9.10, כעולה מפרוטוקול הדיון בהתאמה.
6.בין לבין ניתנה החלטת כב' השופט סוהיל יוסף על דרך הודעה, ביום 20.9.10, אשר ממנה עולה כי בהמשך להנחייתי, מפאת סיבות אישיות, מועד הדיון הקבוע ליום 21.9.10 בוטל, ותחת זאת נקבע ליום 11.10.10 (ראה החלטת כב' השופט סוהיל יוסף מיום 20.9.10, אשר כאמור ניתנה על דרך הודעה).
7.בנסיבות אלו ובהתאם להחלטת כב' השופט סוהיל יוסף התקיים בפני הדיון היום. אכן, צודקת ב"כ המשיב כי מאז הוגשה הבקשה למעצר עד תום ההליכים בצד כתב האישום ביום 8.9.10 ועד היום, מועד קיום הדיון לגופו של עניין, 11.10.10, חלפו למעלה מ-30 הימים כקבוע בסעיף 21(ד) לחוק המעצרים, ומשכך הועלתה הטענה המקדמית כי מעצרו של המשיב אינו חוקי בנסיבות אלו, מקום בו לא נזקק בית המשפט בתוך 30 הימים, לבחינת קיומן של ראיות לכאורה או לפחות "ניצוצות ראייתיים" כקביעת בית המשפט העליון, כמו גם להזדקק לקיומה של עילת מעצר בעניינו של המשיב, ובנסיבות אלו הרי שמעצרו של המשיב אינו חוקי.
8.היום, כאמור, התקיים בפני דיון לגופו של עניין, הן בטענה המקדמית שהועלתה, והן טענה ב"כ המשיב כחלק מטענותיה גם לעניין חולשת הראיות, מחדלי חקירה ושאר טיעוניה כמפורט שם.
9.בקליפת אגוז יצויין, כי עיקר טענותיה של ב"כ המשיב הינן בדבר פגיעה אשר נגרמה בזכויותיו של המשיב על דרך התקלה שנגרמה, כך טענה כי זהו המקרה בשים לב למהות העבירות המיוחסות למשיב, חולשת הראיות, מחדלי החקירה ופסיקת בית המשפט העליון, לקיים הלכה למעשה את מצוות המחוקק, כקבוע בסעיף 21(ד) ולהורות על אתר על שחרורו של המשיב ממעצרו.
10.ב"כ המבקשת טענה בהקשר זה לדחיית הטענה המקדמית ובחינת הבקשה לגופה. כך טענה כי מדובר בתקלה אשר יצאה מבית המשפט ואשר בשלה חלפו 3 ימים מעבר למועד הקבוע בסעיף 21(ד) ולפיכך מדובר בתקלה אשר אינה בעוצמה כזו אשר בשלה ראוי להורות על שחרורו של המשיב. עוד טענה ב"כ המבקשת, כי גם על פי פסיקת בית המשפט העליון, אין המדובר בתוצאה ישירה המביאה לשחרורו של המשיב, מקום בו חלפו 30 הימים האמורים ועדיין על בית המשפט להזדקק למארג הטיעונים והשיקולים הצריכים להיבחן על ידו. עוד טענה, כי בנסיבות דנן הרי שמדובר במשיב המיוחסות לו עבירות חמורות, כך טענה באשר לעברו של המשיב, לעובדה כי עונש מאסר מותנה תלוי ועומד בעניינו, עובדות אשר יש בהן לדידה כדי להעצים את עוצמת המסוכנות הקמה מן המשיב ולהסיט את משקל הכובד לקיומו של האינטרס הציבורי הגובר על פני התקלה אשר יצאה בעניין זה.
11.כאמור, הבקשה שבפני באה בגדרו של סעיף 21(ד) לחוק המעצרים אשר זוהי לשונו:
"על אף הוראות סעיף קטן (ב) רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנאשם או סנגורו, לדחות את הדיון, כדי לאפשר לנאשם או לסנגורו לעיין בחומר החקירה ולצוות שהנאשם יהיה במעצר לתקופה שלא תעלה על 30 ימים".
נסיר משולחננו את הצורך להזדקק לסוגיית מעצרו של הנאשם בזיקה לסעיף 60 לחוק המעצרים אשר אינו חל במקרה דנן ואשר הצדדים אינם טוענים לתחולתו נוכח העובדה כי הצדדים אינם חלוקים בדבר העובדה שקוימה הקראה פורמלית בתוך 30 הימים הנדרשים, ולפיכך "נפתח" משפטו של הנאשם על דרך הקראת כתב האישום ואין אפוא אנו באים בגדרו של סעיף 60 לחוק המעצרים.
12.משכך, נזקקים אנו לטענה המקדמית שהועלתה, ככל שזו באה בגדרו של סעיף 21(ד) לחוק המעצרים. בית המשפט העליון אמר דברו בהתייחס לסוגיה דנן זה לא מכבר, על דרך בש"פ 127/10, יורם פיניאן נ' מדינת ישראל (כב' השופט יצחק עמית). בסוגיה זו התייחס כב' השופט עמית לשתי הסוגיות בעניין חלוף הזמנים וההשלכות אשר יש לכך ביחס למעצר בלתי חוקי של משיבים, הן ביחס ללוח הזמנים הקבוע בסעיף 60 לחוק המעצרים והן ביחס ללוח הזמנים הקבוע בסעיף 21(ד) לחוק. במסגרת פסיקתו קבע בית המשפט העליון מושכלות יסוד אשר אף הן אבני יסוד אשר ראוי להניח ולהבהיר בהחלטתנו ולהסירם משולחננו. יש להקפיד הקפדה יתרה על לוחות הזמנים הקבועים בחוק המעצרים ובשאר הוראות החוק הנדרשות בסדר הדין הפלילי, כדי להקפיד הקפדה יתרה שלא לפגוע בזכויותיהם של נאשמים ומשיבים, מקום בו אלה ישהו תקופות העולות על אלה הקבועות בחוק, מבלי שבית המשפט נזקק לבחינה מהותית של המיוחס להם ובכך יהא חלילה כדי לפגוע בזכויותיהם הבסיסיות. נדמה כי עסקינן במושכלות יסוד ובאבני יסוד בשיטתנו בכלל ובמשפט הפלילי בפרט, מקום בו יש להקפיד הקפדה יתרה על לוחות זמנים אלה, שכן סטייה מלוחות אלה, יש להם נפקות ביחס לזכויותיהם היסודיות של נאשמים ושל משיבים, וחלילה לנו מלעשות כן. בהקשר זה רואה אני להפנות גם לדברי כב' הנשיאה בבש"פ אליהו ממן נ' מדינת ישראל, אשר נזקקה שם אף היא לסוגיית מעצר בלתי חוקי וראתה לשוב ולהבהיר את מושכלות יסוד אלו.
13.יחד עם זאת, גם בעניינו של יורם פיניאן וגם בבש"פ אליהו ממן, הלך בית המשפט העליון במתווה אחד אשר עולה בקנה אחד עם שתי ההחלטות שניתנו בסוגיות אלו. כך נקבע בין היתר, בבש"פ פיניאן, כי החזקה שלא כדין של עצור או נאשם, היא אך נתון אחד במכלול השיקולים שעל בית המשפט לבחון בבואו להכריע בבקשה מחודשת להארכת מעצר, כדוגמת השיקול של האינטרס הציבורי. אין להעניש את הציבור או לסכן את בטחונו רק בשל תקלה שנפלה ויש לבחון את עוצמת הפגם על רקע כלל השיקולים הצריכים לעניין ובכלל זה שהבקשה לדחיית הדיון בבקשה למעצר העורר עד תום ההליכים, נעשתה בהסכמת ב"כ העורר. בהצטרף לכך, שיקולי המסוכנות והחשש להימלטות מן הדין ולהסכמת הצדדים במסגרת הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים, שבית המשפט יורה על מעצר ביניים עד למתן החלטה בבקשה לגופה, נרפאו בדיעבד הפגמים. רוצה לומר כי בית המשפט העליון קבע, שעל בית המשפט לשזור ולהתייחס לסוגיית המעצר הבלתי חוקי, כמו במקרה דנן, במכלול שיקוליו הבאים בפניו, כמו גם להזדקק בהקשר זה הן לסוגיית המסוכנות, הן לסוגיית עברו הפלילי של המשיב, הן לסוגיית העבירה המיוחסת לו ולשזור אלה במכלול השיקולים. קביעתו זו של בית המשפט העליון עולה היא בקנה אחד ובאופן עקבי גם עם קביעת בית המשפט העליון הקודמת, במסגרת בש"פ אליהו ממן כאמור.
14.אכן, במקרה דנן לא ניתנה הסכמת הסנגוריה להארכת מעצרו של המשיב מפעם לפעם כמו שנקבע בהלכת פיניאן. יחד עם זאת, גם הסכמת הסנגור הינה בהתאם לקביעת בית המשפט העליון, אך אחד מן השיקולים שעל בית המשפט לשזור במסגרת מכלול השיקולים אשר בא הוא לבחון שעה שהוא נזקק לטענות שבפנינו.
15.ללא כחל וסרק נציין, כי אכן נראה שעניינו של המשיב למרבה הצער "נפל בין הכסאות" על דרך החלטות שניתנו על ידי בית המשפט ואשר ראיתי לפרט שם. יחד עם זאת, בזיקה לקביעותיו של בית המשפט העליון עלינו לבחון האם המקרה דנן נופל הוא בגדרם של אותם מקרים אשר בשלהם יש לפרש את מצוות המחוקק וליישמה ככתבה וכלשונה ולהביא נוכח מעצרו הבלתי חוקי של המשיב, לשחרורו של המשיב ממעצר, או שמא במקרה דנן, האיזון המידתי דורש להזדקק למכלול השיקולים הצריכים, כמו גם לסוגיית העבירה המיוחסת למשיב, עברו הפלילי ולבחון את האינטרס הציבורי תוך התייחסות ושקלול מעצרו הבלתי חוקי של המשיב.
16.במקרה דנן יצויין, כי למשיב כאמור מיוחסות עבירות של פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. על פי הנטען בכתב האישום, המשיב התפרץ למחסן שממול לביתו של המתלונן ונטל משם דיסק, מקדחה ומברגה. בהמשך, ומשהבחין המשיב כי המתלונן חזר לביתו, החל המשיב בריצה ובמקום התפתח מרדף רגלי. כך נטען עוד, כי בהמשכם של האירועים ומשהבחין המשיב בשוטרים, פתח בריצה בשכונה, נכנס למדרגות של בניין, עלה לגג, ירד מהצד השני עד שנתפס על ידי השוטרים שסגרו עליו. בשל אלה, כאמור, יוחסו למשיב עבירות של פריצה לבניין שאינו דירה וביצוע גניבה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.
17.כפי שעולה מהבקשה למעצר עד תום ההליכים שפורטה, כמו גם מגיליון הרשעותיו של המשיב, הרי שלחובת המשיב הרשעות קודמות רבות ומגוונות, הכוללות בחובן עבירות רכוש, עבירות סמים, נשיאת סכין שלא כדין, אלימות, הסגת גבול פלילית ועוד. זאת ועוד, מהאסמכתאות אשר הוגשו ואשר מצויות בתיק החקירה נשוא ת"פ 3943-02-09 של בית משפט השלום בנצרת, עולה כי המשיב לכאורה ביצע את העבירות כאן שעה שעונש מאסר מותנה בן 11 חודשים תלוי ועומד בעניינו. צודקת ב"כ המשיב, שעה שראתה זו להפנות להלכת רוסלאן פרנקל הדנה בעילת המעצר הקמה בעבירות רכוש. יחד עם זאת, כפי שנקבע בפסיקה ענפה שיצאה מבית המשפט העליון, הרי שבשאלת מסוכנותו של אדם אשר לו מיוחסות עבירות רכוש, על בית המשפט להזדקק גם לעברו הפלילי של זה, לשאלה האם עונש מאסר מותנה תלוי ועומד בעניינו, נסיבות ביצוע עבירת הרכוש ושאר הנימוקים הצריכים בעניין זה. במקרה דנן, כפי שראיתי לפרט לעיל, מדובר לכאורה בעבירת רכוש אשר נעברה בתעוזה אשר לאחריה התפתח מרדף רגלי, אשר המשיב ראה כדי לנסות ולברוח מהמקום ובהמשך, אף ניסה לברוח מהשוטרים אשר באו לעוצרו. בנסיבות אלו הרי שמתעצמת עילת המסוכנות הקמה מן המשיב, הן בשים לב לנסיבות ביצוע העבירות, לעברו הפלילי, למאסר התלוי ועומד בעניינו ושאר המפורט שם.