מדינת ישראל נ' ברודצקי ואח'

החלטה

(בעניינם של משיבים 2 ו – 3)

מהות הבקשה

בבקשה זו, שכותרתה "בקשה לפי סעיף 21 בצירוף סעיף 48 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכות אכיפה – מעצרים) לגבי תנאי שחרור המשיבים עד לתום ההליכים", מתבקש בית המשפט לאסור על המשיבים לעסוק בעיסוק הקשור בעבירה, שהוא מתן שירותים בסניפי דואר, ולהרחיקם מסוכנות דואר "נוף העמק" במגדל העמק, עד לתום ההליכים במשפטם.

רקע

לבית משפט זה הוגש ביום 20.9.2010 כתב אישום מתוקן נגד שני המשיבים (להלן: הנאשמים 2 ו- 3) ואדם נוסף (הנאשם 1), בגדרו הואשמו השניים, במסגרת ארבעה אישומים, בעבירות של גניבה בידי עובד הציבור לפי סעיף 390 לחוק העונשין התשל"ז-1977, (להלן: חוק העונשין); גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393 לחוק העונשין; זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין; קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 סיפא לחוק העונשין; הלבנת הון לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון; התש"ס-2000. לנאשם 3 יוחסה במסגרת האישום החמישי אף עבירה של זיוף לפי סעיף 418 רישא לחוק העונשין.

הנאשם 1 (שאינו צד לבקשה זו) שימש בתפקיד של מנהל מדור גמלאות במחלקת נכות כללית במוסד לביטוח לאומי בנצרת. הנאשמת 2 הינה סוכנת של חברת "דואר ישראל בע"מ" בסניף "נוף העמק" (להלן: סניף הדואר) מאז חודש מאי 2008. הנאשם 3 מקיים קשר זוגי עם הנאשמת 2 והוא עובד עימה בסניף הדואר ולעיתים בסניפים אחרים. על פי האמור בכתב האישום, קשרו הנאשמים קשר לגנוב כספים מהמוסד לביטוח לאומי ומאנשים הזכאים לתשלומים הימנו: הנאשם 1 איתר נשים שהיו זכאיות לתשלומים והעביר את פרטיהן לנאשמים 2 ו-3, הללו פתחו בשם אותן נשים חשבונות בבנק הדואר, העבירו לנאשם 1 את פרטי החשבונות הכוזבים והלה דאג שהתגמולים יועברו לחשבונות אלו. לאחר שהכספים התקבלו, כך על פי כתב האישום, פעלו הנאשמים למשיכתם המהירה במזומן תוך שהנאשמים 2 ו- 3 מזייפים את חתימות הנשים על גבי שוברי המשיכה. סך הכל, כך על פי כתב האישום, משכו הנאשמים בדרך זו כ- 181,000 ₪.

למען שלמות התמונה יצוין, כי ביום 24.6.2010 שוחררו הנאשמים 2 ו-3 ממעצרם בתנאים, ובין היתר: מעצר בית מלא למשך 30 יום, הרחקה מסניף הדואר לאותה תקופה וערבויות כספיות. תוקפו של התנאי המרחיק את הנאשמים 2 ו-3 מסניף הדואר פג ביום 25.7.2010 והשניים שבו לעבודתם בו. כתב האישום (המקורי) ובקשה זו הוגשו כחודש לאחר מכן ביום 26.8.2010.

הבקשה נקבעה לדיון ביום 7.9.2010, ואולם ביום 6.9.2010 הוגשה על ידי ב"כ הנאשמת 2 בקשה לדחיית הדיון למועד שלאחר החגים, בשל הצורך לעיין בחומר החקירה. קבעתי כי בקשת הדחיה תידון בפתח הדיון בבקשה העיקרית. במעמד הדיון התנגדה המאשימה לבקשה, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הדיון ליום 20.9.2010. ביום 16.9.2010 הגיש ב"כ הנאשמת 2 בקשת דחייה נוספת בטענה שטרם קיבל את מלוא חומר החקירה. בתגובה טענה המאשימה כי הדבר אירע בשל תקלות טכניות וכי היא אינה מתנגדת לבקשה. לאור נימוקי הבקשה והתגובה לה, החלטתי על דחיית הדיון בבקשה ליום 5.10.2010.

ביום 5.10.2010 נתבקשתי בפתח הדיון לדחותו פעם נוספת, הואיל וב"כ הנאשם 3, שמונתה לייצגו רק בסמוך לדיון, טרם קיבלה את חומר החקירה. לאור זאת דחיתי את המשך הדיון ליום 12.10.2010, והורתי לבא כוח המאשימה להגיש את תמצית הטיעון מטעמה עד ליום 11.10.2010.

ביום 12.10.2010 קיימתי דיון בבקשה, ולאחר שסברתי כי נכון יהיה לשמוע גם את הממונה על הביטחון בדואר ישראל במחוז הצפון, קיימתי דיון משלים בבקשה ביום 21.10.2010.

טענות המאשימה בתמצית

ב"כ המאשימה, עו"ד ולטר, טען כי קיימות ראיות לכאורה לעבירות בהן מואשמים הנאשמים. ראיות אלה כוללות בין היתר עדויות של המתלוננות, מסמכים רבים ועדויות נוספות. לטענת ב"כ המאשימה, העבירות המיוחסות לנאשמים, ריבוין, תחכומן והשיטות שבביצוען, מקימות יסוד סביר לחשש שהנאשמים יסכנו את ביטחון הציבור עד כי קמה עילה למעצרם בהתאם לסעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים). ברם מאחר שהעבירות המיוחסות לנאשמים בוצעו, לכאורה, במסגרת תפקידם ועבודתם, ניתן לאיין את הסיכון בהטלת איסור המונע מהם לעסוק במתן שירותי דואר ובהרחקתם מסניף הדואר לפי סעיפים 48(א)(3) ו-48(א)(10) לחוק המעצרים. עוד טען ב"כ המאשימה, כי מקום עבודתם של הנאשמים ותפקידם מאפשר להם לפעול בחשבונות כספיים, להעביר בעלויות ולגבות כספים עבור תשלומים שונים. בנוסף, מצבם הכלכלי הקשה עדיין ממשיך ליצור אצלם תמריץ חזק לביצוע עבירות שלכאורה ביצעו, עבירות שמטיבן ומטבען הן קשות לגילוי ואינן ניתנות למניעה באמצעים סבירים. האינטרס הציבורי, כך ב"כ המאשימה, מחייב הרחקת הנאשמים 2 ו-3 ממקום ביצוע העבירות, למניעת החשש לביצוע עבירות נוספות מצידם.

טענות הנאשמים בתמצית

מנגד טען ב"כ הנאשמת 2, עו"ד זאב, כי רק בלבול בין מסקנות לעובדות הוא שהוביל לטענה שמדובר בתיק נסיבתי חזק. לדידו, מדובר בראיות נסיבתיות חלשות וטוב היה אילו נסגר התיק מחוסר ראיות. עוד טען ב"כ הנאשמת 2, כי מעשי הונאה בסניפי בנק הדואר הם כמעט דבר שבשגרה, בהפנותו למספר מסמכים לתמיכה בטענתו בדבר זיוף תעודות זהות והתחזות לאחר. לדבריו רק תמונה סטטיסטית רחבה יכולה ללמד אם שלושת המקרים שביסוד כתב האישום חריגים עד כי יכולים הם להקים מארג ראיות נסיבתיות חזק. בנוסף טען, כי דואר ישראל לא הפסיק את התקשרותו עם הנאשמת 2 ואף דרש ממנה לקיים את תנאי הזיכיון ולהפעיל את סניף הדואר מיד בתום תקופת הרחקתו ממנה. לטענתו, היום, לאחר שהוגש כתב אישום נגד הנאשמת 2, הסיכוי שתחזור על המעשים המיוחסים לה אפסי, וממילא עברו למעלה מחודשיים וחצי מאז חזרה לעבודה בסניף הדואר. לבסוף טען ב"כ הנאשמת 2, כי העבירות המיוחסות למרשתו חסרות את התחכום הנדרש וכי לאחר האירוע הותקנו בסניף הדואר אמצעים המקשים מאוד על ביצוע עבירות דומות, כמו מצלמות ומכשיר לסריקה ואימות תעודות זהות.

ב"כ הנאשם 3, עו"ד פרוינד, הצטרפה לטענות חברה בציינה אף היא, כי קיימים עבריינים הנושאים תעודות זהות מזויפות ועושים מעשי מרמה בסניפי הדואר השונים, כך שייתכן כי גם כאן מדובר באדם אחר שגנב למעשה את הכסף. עוד טענה ב"כ הנאשם 3, כי לקוחות רבים של סניף הדואר אינם גרים בקרבתו, בדיוק כמו המתלוננות, ולפיכך לא היה בנתון זה כדי לעורר חשד בלב הנאשמים. בנוסף טענה, כי סעיף 48 לחוק המעצרים חל רק במקרה של שחרור בערובה, ואילו כאן חלף עבר שלב זה שעה שלא הוגשו בקשות למעצר עד תום ההליכים ולשחרור בערובה. לבסוף טענה ב"כ נאשם 3, כי בהרחקתו ממקום עבודתו ייגדע מטה לחמו ויש ליתן את הדעת לעובדה שחלף זמן רב מאז פקעו התנאים בהם שוחרר, בהינתן שמאז חזר לעבודתו בסניף הדואר חלפו כבר כחודשיים וחצי.

דיון והכרעה

לאחר שקראתי את הבקשה ואת עיקרי הטיעון מטעם המאשימה על רקע חומר הראיות שהוגש לעיוני, ולאחר ששמעתי את הצדדים ואת מנהל יחידת הביטחון של חברת דואר ישראל (בחיפה והצפון), באתי לכלל מסקנה, כי קיימות ראיות לכאורה שיש בהן פוטנציאל להביא להרשעת הנאשמים בתום ההליך המשפטי המתנהל נגדם, וכי קיים גם יסוד סביר לחשש שמא המשך עיסוקם של הנאשמים בסניף הדואר עלול להקל על ביצוע עבירות דומות, כך שאין מנוס מלקבל את הבקשה, הכל כפי שיפורט להלן.

בטרם אפנה לראיות לכאורה, אתייחס תחילה לטענתה המקדמית של ב"כ הנאשם 3, לפיה לא ניתן להורות על תנאי שחרור בערובה מקום שאדם אינו עצור. אין בידי לקבל טענה זו, הואיל והסמכות להטיל ערובה שעוצמת פגיעתה בחירות הנאשם פחותה מעוצמת הפגיעה הגלומה במעצר, נכללת היא עצמה בתוך הסמכות להורות על מעצר, ומקום שבית משפט מוסמך להורות על מעצר מוסמך הוא, מקל וחומר, להטיל ערובה (ראו: בשפ 6817/07 מדינת ישראל נ' יוסף סיטבון, ניתן ביום 31.10.2007 (להלן: פרשת סיטבון))

ועתה לגוף הבקשה. כידוע, בהליך זה, בו בוחן בית המשפט אם קיימות ראיות לכאורה, איננו נדרשים למשקל הראיות, כי אם לדיותן בלבד, כפי שהורה כבוד הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 15.4.1996):