מדינת ישראל נ' בנמו

החלטה

נגד הנאשם הוגש כתב אישום על ידי משטרת ישראל, ביום 20.3.14. על פי כתב האישום, ביום 25.2.14 בשעה 23:05 או בסמוך לכך, ניכל הנאשם עסק למכירה וצריכה של משקאות משכרים ובית אוכל בשם "ממתקי שגיא" בשד' גת 44 בקריית גת (להלן: "העסק") ומכר משקה משכר לאחר השעה 23:00 בניגוד לדין. האישום בכתב האישום הוא של עיסוק בעסק הטעון רישוי ללא רישיון, המהווה עבירה על סעיפים 4 ו – 14 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח 1968 (להלן: "החוק"), פריטים 4.8 ו – 4.2 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי) תשנ"ה 1995 (להלן: "הצו").

ביום 10.11.13, הוגש נגד הנאשם כתב אישום על ידי עיריית קריית גת. על פי האישום הראשון בכתב אישום זה, הואשם הנאשם בכך שהוא מנהל את העסק החל מיום 4.12.11 ללא רישיון עסק ולאחר שבקשתו לקבלת רישיון עסק נדחתה. כתב האישום ייחס לנאשם עבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון, המהווה עבירה לפי סעיפים 4, 14 ו – 16 לחוק ופריט 4.2ב' לצו. באישום זה הודה הנאשם במיוחס לו והורשע ביום 29.4.14 וביום 7.5.14 נגזר דינו.

לטענת הנאשם, עומדת לו הגנה של סיכון כפול או טענת "כבר נשפטתי" על פי סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב 1982 (להלן: "החסד"פ") ועל כן יש לבטל את כתב האישום הנוכחי נגדו.

המאשימה טוענת כי נוכח הרשעתו ביום 29.4.14 כאמור לעיל, ממילא לא עומדת לו הגנת ה"סיכון הכפול" שכן אינו מצוי עוד בסיכון של העמדה לדין בגין אותו מעשה. לטענתה, לא עומדת לו אף טענת הגנה לפי סעיף 5 לחסד"פ, משום שבשני כתבי האישום מדובר היה במועדים שונים ובפריטים שונים לצו.

לטענת המאשימה, העבירות בהן מואשם הנאשם, הן עבירות נמשכות וכל "קטע" מהן, מהווה עבירה בפני עצמו וניתן להגיש בגינו כתב אישום נפרד. על כן ככל שהנאשם הורשע בגין עבירה במועד מסוים, לא עומדת לו טענת "כבר נשפטתי" בגין מועד אחר שאיננו כלול בכתב האישום הראשון. המאשימה טוענת כי העבירה של ניהול עסק טעון רישוי ללא רישיון, היא עבירה נמשכת ומתחדשת.

הנאשם מצידו טוען, כי העבירות בהן מואשם הנאשם הן אכן עבירות נמשכות, אולם הן אינן מתחדשות ועל כן מרגע שהוגש נגד הנאשם כתב אישום בגין ניהול העסק, אין להגיש נגדו כתב אישום נוסף בגין ניהול אותו עסק. בכך מסתמך הנאשם על החלטת הש' כבוב בת.פ. (ת"א) 40036/06 מדינת ישראל נ. סמיון בניאורשווילי ואח' (להלן: "עניין סמיון").

אני סבורה כי בעניין זה הצדק עם המאשימה כפי שאפרט להלן.

אכן, סבר קדמי, כפי שצוטט בעניין סמיון כי לגבי עבירות נמשכות, הן תחשבנה מתחדשות רק אם המחוקק הורה על כך במפורש ואז ניתן להעמיד לדין בגין כל התחדשות של העבירה, להבדיל מעבירות אשר הן נמשכות ולא מתחדשות ולגביהן והעמדה לדין פעם אחת, ממצה את העבירה. אולם עניין סמיון לא עסק בעיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון.

לעניין עבירות לגביהן נקבע עונש לכל יום של הימשכותן, סבר קדמי כי יש בכך אינדיקציה כי הן מתחדשות. כך בספרו סדר הדין בפלילים חלק שני כרך א (מהדורה משנת 2009) בע' 1310 לעניין אי קיום צו הריסה לפי חוק התכנון והבנייה תשכ"ה 1965 הוא כותב:

"... אי קיום צו הריסה לפי חוק התכנון והבנייה – עבירה "מתחדשת"; וזאת – משום שהוראת סעיף 210 קובעת עונש לכל יום של הפרת הצו לאחר המועד שנקבע בצו לביצוע ההריסה (חובת הקיום "מתחדשת" מדי יום – ועל כן גם הפרתה "מתחדשת" מדי יום)....".

כך גם בענייננו, כשהמחוקק קבע במפורש קנס לכל יום נוסף בו מתבצעת העבירה, יש לומר כי מדובר בעבירה מתחדשת ולא רק נמשכת. תוצאה אחרת לא תהיה סבירה, באשר יהיה בה משום מתן חיסיון מפני העמדה לדין של אדם המנהל עסק ללא רישיון, לאחר שהועמד לדין פעם אחת. לגישת הנאשם, מרגע זה, הוא חופשי להמשיך ולנהל עסקו ללא רישיון וכל ניסיון להעמידו לדין על המשך הפרת החוק על ידו, ייתקל בטענת ההגנה לפי סעיף 5 לחסד"פ.

ראה בעניין זה גם רע"פ 10571/08 מדינת ישראל נ. מלכיאל (להלן: "עניין מלכיאל") בסעיף 10 לפסק הדין בו נקבע:

".... בדנ"פ 7694/97 איוב נ' ועדת התכנון והבניה "מעלה חרמון" ([פורסם בנבו], 6.2.1998) ובפרשת נאיף קבע בית משפט זה, כי אם הוסיף אדם להמרות צו שיפוטי לאחר שכבר הוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 210, אין מניעה להגיש נגדו כתב אישום נוסף ביחס לתקופה בה הפר את הצו לאחר הגשת כתב האישום הראשון. בוודאי כך הדבר לאחר שנגזר עונשו, כפי שהיה בפרשות אלה. ביסוד ההלכה שנקבעה באותן פרשות עמד הטעם, שלא ניתן להסכין עם תוצאה לפיה עצם הגשת כתב אישום נגד אדם בגין הפרת צו שיפוטי מאפשרת לו להמשיך ולהפר את הצו לאחר הגשת כתב האישום, תוך שהוא "מחוסן" מפני נקיטה בהליכים פליליים נוספים נגדו בגין הפרת אותו צו (שם, בפסקה 7 לפסק דיני; ע"א 361/68 דוד ראנד בפשיטת-רגל נ' כונס הנכסים הרשמי פ"ד כג(1) 151, 156 (1969); פלר, בעמ' 212-213)...".

באופן מפורש לגבי עבירות על החוק קבע פסק הדין אליו הפנתה המאשימה ברע"ס 62491-12-12 מועצה אזורית עמק לוד נ. שעאבן ואח':

העבירה של ניהול עסק ללא רישיון היא עבירה נמשכת ומתחדשת, שכן החוק קובע בגינה עונש נוסף לכל יום שנמשכה העבירה (קדמי, על סדר הדין בפלילים 2009, חלק שני א', עמ' 1308). לפיכך, ניתן להגיש בגין עבירה זו מספר כתבי אישום ובלבד שכל אחד מהם יתייחס למקטע אחר מתקופת קיום העבירה, לשם מניעת כפילות. בהקשר זה נפסק בע"פ (י-ם) 9159/05 כהן נ' מד"י (נבו מיום: 14.12.06), כדלהלן:

בין בהשתמשם במושג "עבירה נמשכת" ובין בהיזקקותם למושג של "עבירה מתחדשת", הכירו בתי המשפט בכך שניתן להגיש כתב אישום נוסף בגין עבירות מסוגים אלו, והוא, במקרים שבהם התרחש אירוע אשר קטע את רציפות העבירה. הפסיקה התייחסה להגשת כתב אישום כאל אירוע מנתק, שלאחריו – אם העבירה עדיין ממשיכה להתקיים – ניתן להגיש כתב אישום נוסף. כך, למשל, בדנ"פ איוב, שעניינו אף הוא בעבירה של אי קיום צו בית המשפט לפי סעיף 210 לחוק (וראו גם ע"פ 122/82 עלפי נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 326, בעמ' 330, שעסק בעבירות של אי הגשת דו"ח לפי פקודת מס הכנסה).

מן האמור עולה כי הגשת כתב האישום בתיק השני, ביום 18.10.12, היתה "אירוע מנתק" אשר בעקבותיו ניתן היה להגיש כתב אישום נוסף, בגין התקופה שלאחר הגשת אותו כתב אישום.

בענייננו, כתב האישום הראשון שהוגש, התייחס לעיסוק ללא רישיון עסק מיום 4.2.11 ועד למועד הגשת כתב האישום (10.11.13). הנאשם המשיך והפעיל את העסק גם לאחר הגשת כתב האישום ואף לאחר הגשת כתב האישום השני ביום 20.3.14 והמאשימה כאן הגישה במקביל להגשת כתב האישום, בקשה לסגירת העסק על פי סעיף 17 לחוק. רק לאחר שבקשתה של המאשימה התקבלה (ביום 27.3.14), הפסיק הנאשם לנהל את העסק.

על כן, וודאי שבגין התקופה במיום 10.11.13 ועד למועד הגשת כתב האישום הנוכחי, לא קיבל הנאשם חסינות מהגשת כתב אישום בגין המשך העיסוק ללא רישיון ובכלל זה לא קיבל חסינות לגבי ניהול העסק ביום 25.2.14, היום אליו מתייחס כתב האישום כאן.