מדינת ישראל נ' בן פתחי גבן

הכרעת דין

כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרם מוות ברשלנות, עבירה בניגוד לסעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בצירוף סעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א- 1961 (להלן:"פקודת התעבורה"), אי-האטה ואי עצירה לפני מעבר חצייה, עבירה לפי תקנה 52(6) לתקנות התעבורה התשכ"א- (להלן: "תקנות התעבורה"),, בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה, ואי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה, עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, בצירוף סעיף 68 לפקודת התעבורה.

כעולה מכתב האישום, בתאריך 17/7/2008, סמוך לשעה 13:30 נהג הנאשם משאית (משא רכין) מסוג וולוו מספר רישוי 68-277-15 (להלן:"המשאית") בטבריה, ברחוב אילת לכיוון צומת ההצטלבות  (להלן:"הצומת"), בין רחוב אילת לבין רחוב יוחנן בן זכאי (להלן:"הכביש").

כשהגיע הנאשם לצומת, פנה ימינה לכיוון הכביש והחל לנוסע בו. ארבעה מטרים לערך אחרי הצומת בכיוון נסיעת הנאשם, משורטט על הכביש מעבר חציה להולכי רגל.

באותה זמן, בצידו הימני של הכביש כיוון נסיעת הנאשם, נמצא – על פי דברי הנאשם- רכב מסחרי (להלן:"המסחרי") אשר חנה כך שחלקו השמאלי היה על הכביש וחלקו הימני על המדרכה הימנית וכן כאשר חלק מהמסחרי היה על מעבר החצייה.

באותו עת,  הולך רגל בשם אליהו מזרחי ז"ל (להלן:"המנוח") חצה את הכביש, תוך הליכה על מעבר החצייה, ימין לשמאל כיוון נסיעת המשאית.   

הנאשם, כך נטען בכתב האישום, נהג את המשאית בקלות ראש ובחוסר זהירות לא התאים את  אופן נהיגתו למבנה, לגודל, לגובה ולמכלול תכונותיה של המשאית, ובעיקר לאלו שהיו גורמות ועלולות לגרום לחסימה ו/או להפרעה בשדה הראייה. לא התייחס למצב ולכלל הנסיבות שהיו בכביש, ובעיקר אלה שנגרמו בשל הימצאותו של המסחרי בצד הדרך. לא האט ואף לא עצר בהתקרבותו והגעתו אל מעבר החצייה על מנת לתת זכות קדימה ובכלל לאפשר להולכי רגל חצייה בטוחה של הכביש.

הנאשם, כך נטען, לא הבחין במנוח אשר חצה את הכביש דרך מעבר החצייה ופגע בו עם פינה הימנית של המשאית (להלן: "התאונה"). כתוצאה מהתאונה נפגע המנוח באופן אנוש ונפטר זמן קצר לאחר מכן.

המדינה טוענת בכתב האישום כי התאונה ומותו של המנוח נגרמו בשל רשלנותו של הנאשם אשר נהג בקלות ראש, ללא תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות, ובעיקר במצב הכביש ובכל עצם הנמצא על פניו, בסוג הרכב ומכלול תכונותיו, בהגבלות או הפרעות בשדה הראייה ובאפשרות של עצירה לשם חציית הולכי רגל על מעבר החצייה, בשל כך לא הבחין הנאשם במנוח, פגע בו וגרם למותו.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום. לאור תשובת הנאשם לאישום נשמעו ראיות.

בסיכומיה טוענת המדינה כי במהלך ניהול המשפט, הוכח מעל לכל ספק סביר, כי הנאשם נהג את המשאית ברשלנות ולא נקט באמצעי זהירות עובר להתקרבותו למעבר החצייה וכתוצאה מכך לא ראה את המנוח אשר הלך על המדרכה הימנית בכיוון נסיעתו, שעה שחייב היה לראות את המנוח  עוד בטרם הסיט את המשאית ימינה מרחוב אילת לרחוב בן זכאי, ודרס אותו תחת גלגלי המשאית.

לאמור מוסיפה המדינה וטוענת כי אכן במשאית, בה נהג הנאשם, קיימת מגבלת שדה ראייה כאשר הולך רגל נמצא בטווח של בין מטר אחד לשני מטר מהמשאית, אך יחד עם זאת ,טוענת המאשימה, לנאשם היה שדה ראיה בטרם התקרב למעבר החצייה, כשבמסגרת שדה ראייה זה ניתן היה להבחין במנוח הן מתוך תא הנהג והן דרך מראות העזר, כך שבפועל היתה לו, לנאשם, אפשרות להגיב בטרם נכנס המנוח לאותו שטח מת.

נוסף על האמור, מוסיפה המדינה וטוענת כי על הנאשם, המכיר את קטע הכביש בו התרחשה התאונה ואת מעבר החצייה ואת המשאית שלו,  בה נהג כבר למעלה מ- 10 שנים (ת/29) והמכיר את מגבלת שדה הראיה במשאיתו, להגביר את זהירותו ולעשות כל שביכולתו לנטרל את השטחים המתים  ולוודא כי אין הולך רגל בקרבת המשאית, זאת יעשה, לטענת המאשימה בסיכומיה, על ידי הישענות קדימה ובכלל.

לאמור מוסיפה המדינה וטוענת כי משלא כפר הנאשם בקשר הסיבתי בין התאונה למותו של המנוח ומשלא נתבקשה חקירתם של הרופאים הרלבנטיים, ומשהתמקדה הגנתו של  הנאשם אך ורק על מקום התרחשות התאונה והפגיעה במנוח, ועל חוסר אחריותו של הנאשם לגרימת התאונה, יש לקבוע כי  קשר סיבתי זה הוכח.

לעומת זאת טענה הסניגורית בסיכומיה כי יש לזכות את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לשיטת הסניגורית, לא נפל כל פגם באופן נהיגתו של המנוח, ואף אם כן, אין זו עולה לכדי רשלנות. הסניגורית הוסיפה וציינה כי המנוח שניסה להשיג את המשאית ולחצות לפניה, פעל בחוסר זהירות ולא ביצע את המוטל עליו כהולך רגל בטרם התפרץ לכביש, מכאן שיש לקבוע כי אין אשמה במעשיו או באופן נהיגתו של הנאשם.

לסיכום טענה הסנגורית כי הן מעדות הנאשם והן מעדויות עדים בתיק ניתן ללמוד כי אין עסקינן בנאשם שהתרשל. לשיטתה המדובר בתאונה בלתי נמנעת מצד הנאשם, אשר העיד ועדותו לא נסתרה, כי היה ער לכל הסכנות המתקיימות על הכביש, ראה את מעבר החצייה ווידא כי אין עליו או בסביבתו הולכי רגל אשר ניתן לצפות כי ינסו לחצותו, משכך יש לקבוע כי אי ראיית המנוח נבעה מהעובדה כי הוא נמצא בשטחים המתים של המשאית.

העובדות שאינן במחלוקת והעובדות השנויות במחלוקת

אין מחלוקת בין  הצדדים כי הנאשם נהג במשאית ברח' אילת בטבריה, עבר את מעבר החציה שבסוף רח' אילת (להלן: "מעבר החציה הראשון") וביצע פניה ימינה לכיון רח' יוחנן בן זכאי ופגע במנוח בסמוך למעבר החציה הנמצא מיד לאחר הפניה ימינה (להלן: "מעבר החציה השני"). אין גם מחלוקת בין הצדדים כי על מעבר החציה השני מצד ימין כיוון נסיעת הנאשם חנה רכב מסחרי בצבע אדום, דבר שאילץ את הנאשם לבצע פניה רחבה ימינה, על מנת לעקוף את הרכב המסחרי ולהשלים את הפניה ימינה.

אין גם מחלוקת בין הצדדים כי הנאשם ביצע את הפניה ימינה בנסיעה איטית וללא עצירה כלל עד התרחשות התאונה. הנאשם גם טוען, והמדינה אינה חולקת על כך, כי לא ראה את המנוח עובר לתאונה.

הצדדים חלוקים בשאלה היכן נפגע המנוח ביחס למעבר החציה השני ולכביש וכן בשאלה באיזה אופן חצה המנוח את הכביש. הכרעה בשתי שאלות אלו תשליך על אחריותו של הנאשם ושאלת רשלנותו.