מדינת ישראל נ' בן עזרא

בפני

שופט אברהם טננבוים

הכרעת דין

האשמה ומהלך הדיון

הנאשם איציק בן עזרא (להלן- "הנאשם") הואשם בגרימת תאונה, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961; (להלן- "תקנות התעבורה"), חוסר זהירות, עבירה על תקנה 21(ג) לתקנות התעבורה וסטייה מנתיב, עבירה על תקנה 40(א) לתקנות התעבורה.

בישיבת ההקראה שנערכה בתאריך 17.01.2011 כפר הנאשם, באמצעות סניגורו עו"ד אבו לבדה, בהאשמות המיוחסת לו. נקבע כי הכרעת הדין תינתן ביום 17.02.2011 בשעה 13:00. הצדדים הסכימו בהתאם להוראות סעיף 144 לחסד"פ כי כל החומר יוגש לבית המשפט שיחליט על פיו

הטענה העובדתית קשורה לתאונת דרכים שאירעה ביום 04.07.2008 בסמוך לשעה 05:30, כאשר הנאשם נהג במכונית מסוג "הונדה סיוויק" מ.ר. 82-517-06 מכיוון שדרות גולדה מאיר לכיוון בר אילן בירושלים. על פי הנטען בכתב האישום, הנאשם התרשל, סטה מנתיב נסיעתו ללא סיבה סבירה והתנגש בעמוד תאורה במקום. בתאונת הדרכים שגרם הנאשם נחבל בגופו הנאשם עצמו, וכלי רכבו ניזוק.

תמצית טענות התביעה וההגנה

לטענת התביעה, הנאשם נהג בחוסר זהירות בכך שסטה מנתיב נסיעתו ללא סיבה סבירה וגרם לתאונה.

ההגנה כפרה באחריות של הנאשם, וטענה כי לאחר שהנאשם הבחין להערכתו בחתול אשר קפץ משמאלו, הסית את רכבו למנוע פגיעה בו וכתוצאה מכך התרחשה התאונה. משום כך, לא ברור אם ניתן היה לבלום מבלי לפגוע בחתול.

לפני שנדון במקרה שלפנינו, צריך לברר את טיבה של טענת ההגנה של בעל חיים מתערב. הגנה זו מה טיבה?

טענת בעל חיים מתערב - דינה כטענת החלקה ונטל הראיה על הטוען

ההלכה בעניין תאונות מסוג זה ידועה. אין זה מטבעו של רכב לסטות ו/או להחליק מעצמו. החלקה ו/או סטייה מצביעה על אשמתו של הנאשם בהתאם להלכה שנקבעה בע"א 446/82 בלגשווילי נ' אלגבארין, פ"'ד מב(2) 737, במידה והנאשם מעוניין להפריך את ההנחה כי החלקתו נגרמה כתוצאה מרשלנותו עליו מוטל הנטל להוכיח זאת (ראו גם רע"פ 1713/93 בוקובזה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 07.06.1993, ראו גם, מדינת ישראל נ' רפאל (לא פורסם, מיום 04.01.2006) וכן ראו את פסק דיני בת"ד 2828/07 מדינת ישראל נ' חגי (לא פורסם, מיום 28.05.2008) .

רמת ההוכחה הנדרשת מן הנאשם כדי לערער את החזקה, ככל חזקה עובדתית אחרת, היא הקמת ספק סביר- שמא אין להסיק מעצם סטיית הנאשם מנתיבו כי הוא נהג באופן בלתי זהיר אלא ישנו הסבר סביר אפשרי אחר לכך (ראו בעניין זה י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מהדורה משולבת ומעודכנת התש"ע – 2009, 1659). דין ההחלקה כדין נסיבות אחרות כגון אלו שהובאו בפניי בתיק זה. הוא הדין לגבי טענת חתול ו/או כלב ו/או כל בעל חיים אחר מתערב.ו

מכאן למקרה שלפנינו

הנאשם מסר בהודעתו במשטרה מיום 06.07.2010 בשעה 10:05 (כיומיים לאחר התאונה) ובדיון ההקראה (מיום 17.01.2011) כי בעל חיים קפץ משמאלו לכיוון ימין ובאינסטינקט "הסיט" את הרכב שמאלה בכדי לא לפגוע בבעל חיים. כך אמר בהודאתו במשטרה:

"....לפניי לא נסעו רכבים ולא מאחוריי כביש ריק לגמרי פתאום קפץ לי בעל חיים כל שהוא חתול או כלב הוא קפץ משמאל לימין אני סטיתי שמאלה באינסטינקט בכדי לא לפגוע בו".

כשנשאל הנאשם בחקירתו מדוע החליט לסטות ולא לבלום השיב הנאשם, כי מאחר שנסע במהירות נמוכה ( 50 קמ"ש), לא יכול היה להספיק לבלום. כך אמר בהודעתו במשטרה לעיל:

"מכיוון שהייתי על מהירות נמוכה והחתול היה כבר בחצי הכביש לא היה רלוונטי לבלום..... ".

דעתי אינה נוחה מדברי הנאשם, כיוון שמן המפורסמות הוא, שדווקא במהירויות נמוכות הבלימה יותר אפקטיבית.